כותרת
> C;
1/1
הבמה שלכם

במת נוער - סיפור קצר מאת שיר כהן (יחד)

משגב | פורטל משגב הבמה שלכםפורסם: 22.03.15 , 17:45ע"י
רשת לינק
שם הכותב/ת:
 הילדה הזאת / שיר כהן
הילדה הזאת שיושבת בצד, הילדה הזאת שיושבת מרוחקת מכולם, מהכול. הילדה הזאת שהולכת עם ראש מורכן, הילדה הזאת שלובשת חיוך מזויף כל בוקר, הילדה שאף אחד לא מדבר איתה, הילדה שאף פעם אף אחד לא שמע אותה מדברת או בוכה, רק סופגת. הילדה שיש לה סימנים כחולים בכל מקום, הילדה הזאת שאף אחד לא מעיף מבט אליה.
מדי יום אני יושבת על הספסל עם חברות ובוהה בה, בוהה בעצב שעל פניה, בוהה בלבד שהיא חשה, בוהה ולא עושה כלום, בוהה ושותקת. יום אחד הלכתי לספסל כמו תמיד עם חברות, מצפה לראות אותה יושבת שם לבד, בפינה הקטנה שלה, עם צמה מבולגנת וחומה והעיניים הכחולות שלה שזוהרות לקרני השמש, עם חולצת בית ספר זרוקה וג'ינס צמוד כחול, עם הסנדלים הזהובים שלה, עם המבט העצוב בעיניה, ילדה רזה וצנומה שמשחקת בקצה השיער שלה ודמעות קטנות זולגות על פניה.
אבל הפעם היא לא הייתה שם. הסלע היה אפור וריק. כדור כחלחל התגלגל לעבר הסלע וכמה ילדים רצו לקחת אותו. אף אחד לא הרגיש בחסרונה, רק לי הייתה תחושה מוזרה, תחושה של ריקנות. חברותיי פטפטו ביניהן ולא הבחינו בכלום. אבל אני ידעתי. תמיד ידעתי. ידעתי ופחדתי, פחדתי לעשות משהו. אז פשוט ישבתי על הספסל ובהיתי בה. ראיתי אותה יושבת ובוכה, יושבת אומללה מחכה שהיום כבר ייגמר, יושבת וסובלת. ראיתי את כל וזה ולא עשיתי כלום. בשעה השלישית זה אומת. זה לא נראה כאילו זה הזיז למישהו משהו. הרוב היו בשוק, חלק בכו, חלק הצטערו, אבל זה לא נראה כאילו באמת אכפת להם.
רק אני ידעתי. ידעתי ושתקתי. הלב שלי נקרע. זה באשמתי. כל הדרך הביתה הרכנתי את ראשי והדמעות לא הפסיקו לטפטף אחת אחרי השנייה. הילדה הזאת, שתמיד ישבה בצד, מרוחקת מכולם, הילדה שאף פעם לא ראיתי אותה מחייכת חיוך אמיתי אפילו לא פעם אחת. הילדה הקטנה והצנומה שישבה כל הפסקה על הסלע, עם הצמה החומה הפרועה שלה והעיניים הכחולות שהברק בהן כבה. הילדה הזאת שחיים שלמים עוד היו לפניה. ילדה עם חלומות. הילדה שבהיתי בה כל הפסקה. הילדה שאף אחד לא הכיר או שמע. הילדה הזאת?
הילדה הזאת איננה.

אם גם אתם רוצים שסיפור / שיר / ציור /קומיקס וכד' שלכם יופיע במדור, שלחו לי אותו למייל leesegal201@gmail.com  או במייל או שתצרו איתי קשר בנייד (וואטסאפ) 058-6882302