כותרת
> C;
1/1
הבמה שלכם

דמעות, ואש, ותמרות עשן

משגב | פורטל משגב הבמה שלכםפורסם: 16.04.15 , 10:22ע"י
רשת לינק
שם הכותב/ת:
 "תעלי מהר הביתה, כבר ארבעים וחמש דקות יש מחבת על הגז עם שניצלים, השמן בטח כבר נשרף והמחבת עוד מעט תתלקח, הדלת של הבית נטרקה לי ואין לי אפשרות לכבות את האש", זעקתי בדמעות לעבר כלתי, בעודי עומדת במרפסת הארוכה, זו שמוליכה אל דירות הקומה השלישית בבית הדירות שבו גרו אז בני, כלתי וילדיהם, באמסטרדם. כלתי, שהייתה רכובה על אופניה כי בדיוק חזרה מעבודתה, ושרגע לפני כן נופפה לי לשלום בשמחה כשראתה אותי עומדת על המרפסת, שמעה את הבהלה בקולי ומיהרה לעלות למעלה, לדירה.
***
הסאגה התחילה שעות נצח לפני כן. השעה חמש אחר הצהריים. שעה לפני כן אספתי את נכדי הגדול, מבית הספר. נעמדתי בחדווה במטבח כדי לטגן שניצלים "ישראלים" עבור בני וכלתי העומדים לשוב מהעבודה ועבור נכדיי המתוקים, שכל כך אוהבים את השניצלים של סבתא (יש נחת)... ציינתי לעצמי בסיפוק שתפוחי האדמה שעל הכיריים כבר רכים וכיביתי את הלהבה (שהרי שניצלים תמיד הולכים עם פירה) והתחלתי לחתוך סלט ירקות "ישראלי".
הטלפון צלצל. בני היה על הקו. הוא הודיע לי שהוא נמצא כבר במגרש החניה ליד הבית וביקש ממני לשלוח את הגדול למטה, כדי שביחד הם ייסעו להביא את הקטן מהגן. מרחק של 5 דקות נסיעה במכונית. נכדי שמח לרעיון, לבש את מעילו והלך לעבר הדלת. ברגע של ספונטניות החלטתי להיות הסבתא האחראית ולצאת למרפסת המקשרת בין דירות הקומה, כדי להסתכל למטה ולוודא שהוא אכן מגיע למגרש החניה ונכנס למכונית של בני.
ופתאום – בום, טראח! מה קרה? דלת הכניסה לפתע נטרקה! בני כבר נסע, המחבת על האש עם שמן רותח ושניצלים מיטגנים בתוכה, חלון המטבח עם הזכוכית הכפולה פתוח רק בחלקו העליון בקמצנות מרשימה (קרררר...), ואני בחוץ, ללא מכשיר טלפון נייד עליי כדי שאוכל להתקשר לבני, או לכלתי, או להוריה...וכך אני עומדת לי חסרת אונים, על המרפסת, מסתכלת על חלון המטבח הפונה אליה, מקווה שבני ישוב תוך רבע שעה,כשאני לוקחת בחשבון חמש דקות של מינגלינג עם הגננת – איך היה הילד? מה הוא אכל? האם הוא ישן וכד', ותוך כך מתפללת שהמחבת לא תישרף בדקות אלה, כי אם כן, האש עלולה להתפשט ואַלְלַי לי – במו ידיי אני גורמת לשריפת הבית של בני...
גמרתי אומר לדפוק חזק בדלת של השכן. בחור צעיר, רווק, בעל חברה לאימון מאבטחים. אמרתי לעצמי: אבקש ממנו לנתק את הגז לדירה ובא למחבת גואל. ואולי הוא אינו יודע איפה ה"ברז" הראשי של הדירה? עברתי לאלטרנטיבה מספר שתיים: בדמיוני ראיתי את איש הקומנדו הגדול והשרירי הזה עובר כמו רמבו בהילוך איטי ממרפסת דירתו אל מרפסת הדירה של בני (קומה שלישית, כן?) פורץ את דלת הזכוכית ומכבה את האש הדולקת בכיריים...
אך לא. הוא אינו בבית. החלטתי לדפוק בדלתות של שכנים נוספים. אמרתי: אבקש מהם להתקשר למכבי האש. שיהיו בהיכון...כמה קיללתי את עצמי באותם רגעים על שאיני זוכרת בעל פה את מספרי הטלפון של הניידים של בני וכלתי. הייתי רצה למטה ומבקשת מאיזה עובר ושב להתקשר לבני, אם הייתי זוכרת את המספר...אינעל טכנולוגיה רבאק!
אין קול ואין עונה!
הצצתי בשעון. עברו חמש דקות. הבן שלי ונכדיי ישובו הביתה בעוד עשר דקות, והסיוט ייגמר. הכול יהיה בסדר. השניצלים אומנם יישרפו, אך לא נורא, נאכל פירה עם סלט...
עשר הדקות עברו. גם עוד חמש דקות. ועוד חמש דקות, ועוד חמש דקות, ועוד חמש דקות, ועוד חמש דקות, ועוד חמש דקות...
עכשיו הדאגה הכפילה את עצמה והסבתא פולניה יצאה מהארון: למה הם לא מגיעים? אולי קרה להם משהו בדרך? תאונת דרכים, חלילה? הראש עושה שעות נוספות עם דאגות, העיניים מביטות כל הזמן אל החלון בהססנות, יראות מפני הרגע שבו תתגלה אליהן לשון אש ארוכה הפורצת מן הכיריים...לרוץ למטה להזעיק עזרה? הכיצד זה אפקיר את עמדת השמירה? איך אראה אם הבית נשרף?
אני חסרת אונים...הלב דופק בחוזקה...הדמעות זולגות...מבטיי מתזזים בין החלון לבין השעון שעל ידי... הזמן נוקף...למה איש לא בא? מאין יבוא עזרי? מה קרה לבני ולנכדיי? התופים בראש מכים ואינם מרפים.
***
חלפו ארבעים דקות. לשונות אש עדיין לא הבליחו מן הכיריים. והנה, באה הישועה! יותר נכון, באה כלתי. רכובה על אופניה, שבה מהעבודה. נופפה לי בחיוך ענק מלמטה, שמחה על שאני מקבילה את פניה מהמרפסת. ואני זועקת אליה: "תעלי מהר הביתה, כבר ארבעים וחמש דקות יש מחבת על הגז עם שניצלים, השמן בטח כבר נשרף והמחבת עוד מעט תתלקח, הדלת נטרקה לי ואין לי אפשרות לכבות את האש". היא מבינה עניין מהר. מגיעה הביתה ביעף, פותחת את הדלת, שתינו נכנסות הביתה בחיל וברעדה, כמעט נחנקות מריח העשן שהתפזר בכל הבית, ושועטות לעבר המטבח...האש מרצדת לה בשמחה בתוך ה"עין" שלה, השניצלים השרופים ממשיכים להיטגן להם בנחת, ריח העשן, כאמור, מחניק, אך פתיחת כל החלונות והדלתות לרווחה ממגרת אותו ביעף ואין זכר לדרמה...
לא נותר לכלתי אלא לנגב לי את הדמעות, להושיב אותי על הספה עם כוס מים, להרגיע אותי ולרוץ למטבח לבשל אוכל הולנדי מהיר...
בני הגיע עם נכדיי עשר דקות מאוחר יותר.
ומה היה הסיפור שלו? "החלטתי לנצל את הזמן לכמה סידורים וקניות עד שליוי תגיע מהעבודה, כי במילא צריך לחכות לה כדי שנשב ביחד לארוחה...".
מוסר השכל: אף פעם אל תצאו מהבית, ולו לשבריר שנייה, בלי הטלפון הנייד...