כותרת
> C;
1/1
קולנוע, סרטים וביקורות

קולנוע בלב - לב אורלוב בביקורת על סרטים המוצגים בקולנוע

משגב | פורטל משגב קולנוע, סרטים וביקורותפורסם: 27.10.15 , 08:00ע"י
רשת לינק
שם הכותב/ת:


באבא ג'ון
אין ספק שאין רגע מתאים יותר לדבר על "הסרט הישראלי החדש דובר הפרסית" מאשר עכשיו, כשהוא בשיא כוחו, אחרי שזכה ב-6 פרסי אופיר, כולל הפרס לסרט הטוב ביותר (ולכן נבחר לייצג את ישראל בקרב על ה"אוסקר"), רגע לפני שהוא יעמוד לפני המבחן האמיתי: הקהל הישראלי, שידו קלה על ההדק כשהוא דן סרטים לשכחה.
בפאתי מושב קטן בדרום, שם מתגוררים בעיקר עולים מפרס, עומדים כמה לולים ולידם בית קטן. גבר, אשתו, אביו המבוגר ובנם הקטן גרים שם ומגדלים בלוליהם תרנגולי הודו. המצלמה של עופר ינוב לוכדת את כל היופי של המרחבים העצומים, המרחבים שבהם חיים ופועלים האנשים הקטנים, אנשים החיים את הדרמות הגדולות-קטנות שלהם. האב (נאביד נגאהבאן) חדור בהחלטתו להעביר את מומחיות גידול העופות לבנו – נער סקרן ונבון. אך הילד (אשר אברהמי) מגלה כישרון מכני יוצא דופן ונרתע מכל עבודה בלול. הוא נחוש לפתוח מוסך וכלל לא מתכוון להעביר את ימיו בקרבת התרנגולים הרעשניים. הצילום היפהפה תומך בדרמה. זו נפרשת ברוגע ובלי התלהמות בתוך השדות הצהובים, הלול האדמדם והגינה הירוקה. העיצוב של המושב והסביבה מראה על פשטות וכנות בצבעי יסוד מחממי לב, ההולמים את הדרמה הפשוטה שבלב הסרט.
אב, בן והמסורת שביניהם. השילוש הקדוש הזה הוא הבסיס של כל הסיפורים האנושיים. אם מישהו ציפה לאיזה חידוש או להשתעשעות על חשבון השלד הסיפורי המוכר – צפויה לו אכזבה. היוצר לוקח את הסיפור הקלאסי ומספר אותו בצורתו המוכרת ביותר. זה עייף ומשומש. אבל עדיין לא בנאלי. מה שהופך את הסרט לנדוש באמת הן כל הבחירות שהיוצר לקח, בחירות שתומכות את קו העלילה המרכזי. אלו הם דמות האם המגשרת, המרגיעה את הלהבות. והדוד שמגיע מאמריקה ומציע אלטרנטיבה, והאב שמחנך לפי שיטות החינוך היחידות שהוא מכיר. יובל דלשד, שכתב את התסריט וביים את הסרט, אפה את יצירת הביכורים שלו מכל המרכיבים הצפויים ביותר של הז'אנר. למשל: הבחירה להפוך את העימות המשפחתי לסיפור של הגירה.

המשפחה הזאת השתקעה במושב, מתפרנסת מחקלאות, אבל השפה שבה הם דוברים רומזת לנו על זרותם. במושב הדתי שבו לומד הבן הם אינם מרגישים שייכים. מנסים לרצות, לא לבלוט ולא להרגיז, מסתירים רגשות עזים של ניכור ודיכוי. מול אנשים הם שומרים על ארשת של מכובדות, אבל ברגע שהם מתרחקים לשדות הם משתחררים, נותנים לעצמם לנהוג בטבעיות כמו ילדים שחמקו לחופשי תחת אפו של הורה קפדן.

העופות שהם מגדלים כבר דורות על גבי דורות הם חלק מהמסורת שהמשפחה גוררת איתה מהגולה. ירושה מפוקפקת הטבועה בשם משפחתם הלועזי, שמתגלה כלא רלוונטית לדור הצעיר. העופות הם לא העניין כאן. זה סרט על הטרנספורמציה מה"עולה" ל"ישראלי". זהו הפער הבין דורי, חבלי הלידה, שכל משפחה בישראל צריכה לעבור עם עצמה. דלשד אינו עושה חסד עם התרבות הגלותית: הפרסית הופכת לעברית, הלול הופך לסדנה והחגורה המצליפה הופכת לחיבוק. זאת גישה אמריקאית ופשטנית, אבל מסבירה למה הסרט קוסם כל כך לאנשים רבים.

ובאמת, יש פה לא מעט חן. עם הכריזמה האדירה שיש לסרט אי אפשר להתווכח. את מה שלא מצליח לעשות התסריט החלש, עושים השחקנים הכובשים, דוברי פרסית שוטפת. הפרסית מעוררת סקרנות ומחמיאה לסיפור, מדגישה בצורה יפה את האוניברסאליות של הסרט, והוא היה עובד בכל שפה, בכל מקום. השחקנים יפים, חמי מזג, ויש בהם להט אדיר ששורף את המסך ומחיה את הסרט גם ברגעים החלשים ביותר, רגעים שבהם הדיאלוגים הנוסחתיים מביכים במיוחד.

הקלף המנצח של הסרט הוא נביד נגאהבאן, בתפקיד האב. השחקן הענק מצליח להעביר את כל הסתירות הפנימיות שקורעות את נפשו של אב המשפחה, בעומק וברגישות שמשדרגים את הדרמה וחודרים גם לקר ולאנין שבלבבות.

נכון שהדרמה של "באבא ג'ון" רעועה מרוב שימוש שנעשה בה לאורך הדורות, ואין בו את הברק או את הייחוד שיגאלו אותו מהבנליות שהוא נהנה להתפלש בה. אבל מצד שני, הסיפור הצנוע הזה מסופר בלי יומרה מיוחדת, בטוב טעם ועם לב רחב. לפעמים זה מספיק.

 
  
פלאפל אטומי
האמת, ממש לא נעים לי לספר על הכישלון של "פלאפל אטומי".
אני מודה, לפעמים כתיבת ביקורת קוטלת יכולה להיות מהנה במיוחד. אבל כל מה שאני מרגיש אחרי הצפייה בסרטו החדש של דרור שאול הוא תסכול וריקנות. כל כך חיכיתי לסרט הזה. כמעט עשור של שתיקה מאז סרטו המשובח "אדמה משוגעת", ו-16 שנה לאחר שיצר קלאסיקה ישראלית אמיתית, הייתה אמורה הקומדיה הזאת להיות הקאמבק הגדול של שאול לשטח הסאטירה המטורפת.
אבל קאלט מסתבר, אי אפשר ליצור בפקודה.
זאת לא הקוסמטיקה. משהו מהותי ובסיסי מאוד לא עובד בסרט הזה. כאן מקומי כמבקר לשים את האצבע על הסיבה לכך ש"פלאפל אטומי" נכשל בכל החזיתות, אבל צריך פה ועדת חקירה ממלכתית ולא חובב קולנוע צעיר.
יכול להיות שהסיבה לשיעמום ולחוסר האכפתיות שאחזו בי לאורך הסרט, היא שמתחת לבלגן הצעקני הזה מסתתרת סאטירה חלשה מאוד. סאטירה שלא באמת מזיזה כלום אצל הצופים, כי היא חבוטה ומשומשת כמו השירותים בתחנה המרכזית בתל אביב. יש פה פחות עומק, חדשנות ומורכבות מאשר במערכון הכי לעוס של "ארץ נהדרת". ואולי זה דווקא הסיפור שלא מצליח להיות אמין ולו לרגע קטן של טירוף? או העובדה המצערת שהקומדיה הזאת לא מצליחה כמעט להצחיק? ודמויות הקלקר אינן עוזרות הרבה, כמובן. הדוגמה הכי בולטת היא דמות מפקד המבצע, בגילומו של שי אביבי. בדמות הזאת מקופל כל הכישלון של הסרט. זה בכלל לא בן אדם שאפשר לכעוס עליו, להזדהות אתו או לחשוש ממנו. אין בדמות הזאת כלום. נאדה. זה אפילו לא פלקט. הקצין הזה צועק כל הזמן. זה כל האפיון שלו. צריך רק להיזכר בדמות האגדית של קרמבו, בשביל להבין את ההבדל. כמה כאב, ציניות, רחמים ואהבה היו בעיצוב דמות הקצין הישראלי ב"מבצע סבתא". וכמה מעט מקום למשהו מכל זה יש בתוך הקקופוניה המרגיזה, שהיא "פלאפל אטומי".
 
 
יציאה מלכותית
ביום הניצחון על גרמניה הנאצית נוהרים אנשי לונדון לרחובות, לחגוג את ניצחונם בשתייה ובריקודים, וכמובן להקשיב לנאום הרדיו של מלכם האהוב (כן, ההוא המגמגם). היחידות שנמנע מהן להשתתף בחגיגה הן דווקא בנותיו של המלך, הנסיכות המתבגרות אליזבת ומרגרט.
האחיות בורחות מהשומרים – אלה שהציבו הוריהן, ויוצאות להרפתקה לילית ברחבי לונדון בין המון חוגג, אריסטוקרטים יבשושיים, חיילים שיכורים וזונות מסוממות. בסיפור סינדרלה הפוך שכזה פוגשות שתי הפרינססות לראשונה בחייהן את העם שמחוץ לארמון – האנשים שאותם הן אמורות לייצג ולהנהיג. התמימות והניתוק המוחלט שלהן מהעולם שמחוץ לבקינגהאם מתנגשים עם העולם האמיתי ויוצרים לא מעט רגעים משעשעים ומתוקים.
אך מפגש פתאומי עם המציאות שאחרי המלחמה, יתגלה כחוויה הרבה פחות מבדרת עבור האחיות. אליזבת, המלכה המיועדת, פוגשת בטייס קרב עריק, שאתו היא מבלה את הלילה בחיפוש אחר אחותה שהלכה לה לאיבוד בין המסיבות, הגברים והאלכוהול. ההיתקלות הבלתי אמצעית באדם פצוע נפשית, חסר תקווה ואמונה שולחת את הבחורה הצעירה לסחרור שמחייב אותה להתמודד עם הפער שבין האידיאלים הנוקשים שעליהם גדלה לבין החיים האמיתיים.
שרה גדון המקסימה בתפקיד הראשי, יוצרת את דמותה של הנסיכה כצעירה אליטיסטית השומרת בקנאות על הערכים הנוקשים שעליהם חונכה, אך יש בה את מידת הסובלנות והתבונה שגורמים לנו לחבב אותה ולהזדהות רגשית עם סיפורה.
המפגש בין שני האנשים שונים-דומים כל כך נושא הבטחה מרתקת, והוא אכן לכד אותי בהתחלתו, אבל ככל שהסרט מתקדם היחסים בין הנסיכה לבין החייל פשוט העם הופכים לפחות ופחות אמינים ולבסוף הקשר ביניהם מאבד לחלוטין מהעוקץ שהיה בו. חדות האבחנה שאפיינה את הסרט מתרופפת לגמרי כשגשר מלאכותי מסוכר נבנה כדי לגשר על התהום הפעורה בין שני הצעירים. הבחירות הזולות והמיושנות שהיוצרים לוקחים מקשים על הסרט להיות רלוונטי או מעורר עניין מיוחד. שלא לדבר על ההערצה הבלתי מסויגת לבית המלוכה שהסרט ספוג בה, הגביע הקדוש שכל הדמויות לבסוף מרכינות ברך בפניו. לכו תבינו בריטים.
ל"יציאה מלכותית" יש לב חם ומספיק כריזמה והומור כדי לעבוד כצפייה חביבה ובלתי מחייבת, אך הקונפורמיזם והדידקטיות שלו הופכים את הצפייה בו למרגיזה ובעיניי גם למיותרת.