קובה ניהלה מלחמת שחרור מספרד, מלחמה ללא הילה ותהילה, מול אימפריה שדעכה מזמן.
קובה ידעה את הקולוניאליזם הספרדי הארוך ביותר. הקולוניאליזם הספרדי בעולם החדש התחיל בקובה והסתיים בה. התחיל מעט אחרי מסעו הראשון של כריסטופר קולומבוס והסתיים לאחר 500 שנה, בתחילת המאה ה-20. מעורבות צבאית אמריקנית הובילה את ספרד לתבוסתה המחפירה, תבוסה שבה איבדה את המושבות האחרונות שלה, וקובה נולדה ב"ניתוח קיסרי".קובה חלמה להיות ארה"ב קטנה...הזוהר האמריקני קרץ לאנשי הוואנה, אלא שקובה לא הייתה מוכנה לקראת אמריקניזציה. ארה"ב רמסה את קובה בתחילת המאה ה-20, הקפיטליזם השתלט והפך לניאו-פאודליזם. קובה החליפה בעלים...פתחה חלון ונכנס שיטפון.
ארה"ב רכשה זכויות, קרקעות, מנדל"ן ועד כל מה שזז. היא פלשה למערך הכפרי, שם גילו כולם שהם "כוח אדם" למפעלים אמריקנים. היא פלשה למרקם העירוני שהצמיח אולמות קברט, מלונות, זונות, מבריחים, אנשי מאפיה ועולם תחתון. ארה"ב ראתה בקובה חופים, נופים, פוטנציאל זמין, ולא ראתה שכנות טובה, ולא נזהרה בשכנתה הקטנטונת.
קובה הגיבה בהפיכה שגררה מהפך פוליטי לכיוון מוסקבה. קובה של פידל ושל ארנסטו צ'ה גווארה מרדה באוליגרכיה העושקת, ניהלה רפורמות, העניקה ביטחון סוציאלי ונלחמה בשחיתות.
מה שנשאר מהחלום האמריקני הוא בניין הקפיטוליו ואלפי מכוניות משנות ה-50, יד עשירית, שמעידות על כך שקובה הייתה החצר האחורית של ארה"ב.
בקובה של היום משרדי ממשלה ובתי דואר עם תורים ענקיים, חנויות ענק עם מעט מוצרים, מעט במגוון ומעט בכמות, ותורים ענקיים על כלום...כמה שטח מסחרי מבוזבז...הם לא יודעים שעלות שכר דירה לכל מ"ר מסחרי בעולם מחייבת התייעלות או פשיטת רגל. אלא שבקובה החיים זורמים, הכול מתון, גם השירות, לאט, נחמד, חיוך, לא ממהרים כי אין לאן ולמה. אופניים וכרכרות ברחובות, המון אנשים מחכים בצמתים ובתחנות לתחבורה ציבורית עצלה, כמה זמן מתבזבז בדרכים הריקות והבלתי פקוקות...
בורות בכביש, ברחוב המרכזי בעיר סנקטו אספיריטו. רכב ראשון נתקע, אחריו טור של רכבים, אף אחד לא נלחץ, רק בקובה ניתן להניע טור שלם בהילוך אחורי, רוורס, רחוב שלם, ללא כעס, ללא צפירות, ללא נוכחות שוטרים, פעולה אזרחית מרשימה.
שלטי חוצות בקובה הם משהו מיוחד, אחראים על המורל הלאומי, "העם יתגבר"..."כן, זה אפשרי"... "אנחנו יכולים"... הרחוב מלא בחיזוקים חיוביים. 5 אזרחים קובניים גולים נמצאים בכלא אמריקני, 5 "יונתן פולרד" קובניים, והעם כולו מגויס למאבק על שחרורם, יוחזרו חמשת הפולרדים...הם עמוק בתודעה הלאומית, ותמונותיהם על שלטי חוצות ענקיים. קובה דורשת את שחרורם פה אחד ובקול גדול.
קצת חיכוך עם אוכלוסייה מקומית
יצאתי מהוואנה עם רכב שכור, יצאתי לכבישים שוממים וחסרי שילוט. 4 שוטרים במדים עמדו בצומת, עצרתי לידם לוודא שאני אכן בכיוון. המשכתי עם 4 שוטרים באוטו, הם חששו להתגלות כנוסעים ברכבו של תייר.
כשירדו מהרכב ניגש אליי בחור צעיר ונאה, השוטרים הזהירו אותי שלא אקח אזרחים ברכב. אבל לקחתי, כך הכרתי את פרננדו, בחור שמכיר כל פינה בקובה. הוא שמח להתלוות אליי לימים הבאים. התנאי שלי היה שהוא יתדלק את הרכב, על מנת שאשלם מחיר דלק של מקומיים, התנאי שלו היה – שנבלה, שנשתה, שנאכל... על חשבוני כמובן. והוא אכל כמו מלך. הוא דאג להכיר לי בחורות בכל מקום, וגם עצרנו בבתים של ידידותיו הפזורות באי. פרננדו בן 40, אב ל-7 ילדים מ-5 נשים שונות, כולל שתי בנות מאשתו הנוכחית – זו שנסענו לבקר בביתה, שתי בנות מאשתו הקודמת – זו שעזבה אותו לטובת גבר שעמו יכלה להגר ולהתבסס באיטליה. לפרננדו יש אישה נוספת שגיל ילדיו ממנה מקביל לגיל בנותיו מאשתו החוקית, ולפחות עוד אחת שממנה ניסה להתחמק כל הזמן, בטענה שזה נגמר.
פרננדו היה כרטיס הכניסה שלי לבתי מגורים צפופים בעלי מטבחים המזכירים את המטבחון של בתי הקיבוץ הישנים, כאלו שבאמת משתמשים בהם ואין בהם מקום לדבר, הכיור הוא מקום אכסון הכלים היחידי, ממנו יוצאים הכלים נקיים רק לפני השימוש הבא. המקרר נמצא בסלון, ליד הטלוויזיה. קירות של בנייה מתועשת, עירומים ומשוועים לקצת סיד וצבע. שולחן קטן ועליו תמונות משפחתיות ובובה קטנה האמורה להביא מזל דרך מריה או הסנטריה. אין ארונות, יש רק קולבים על מוט. החדרים מחולקים לכוכי משנה למען הפרטיות. סורגים בכל בית – לא ברור נגד מי ומה יש לגנוב בבתים האלו. והפריט הלאומי – כסאות נדנדה.
עצרנו לטרמפיסטים נוספים, אישה עם תינוק שאליה חזרנו ברווברס כי פרננדו ריחם עליה, שתי "חתיכות" מקומיות שסיפרו שהן זמרות בלהקה וניסו למכור לנו תקליטור שלהן, אחות רחמנייה שדאגה לתת לי את כתובתה על פתק לפני שנפרדה מאתנו, וכאלו ששאלו מה אנו עושים הערב. הבנתי שבקובה כולם פנויים בערב, רק תציע, אין להם כסף לבילוי, אך זמן יש להם בשפע.
מטרות וערכים
ישבתי בפאטיו עם פסטור, המארח שלי בעיר טרינידד. חבריו הגיעו והתאספו עם ערב, ישבנו סביב שולחן ברזל כבד מתחת לעץ גויאבה אדומה. פאולינה אשתו הכינה את משקה הקנצרצרה המכיל רום עם דבש, אבל הם אהבו יין פשוט שהבאתי אני, הכי פשוט וכל כך יקר. היין הוא מצרך יבוא, מספרד ומצ'ילה, אני סיפקתי והם נהנו, והם התחילו לדבר.
דיברנו על המצב בארץ שלנו, הם שמעו על טילי הקסאם, על חגורות נפץ, על ילדים מתפוצצים.
"הייתי בווייטנאם", גילה לי חורחה, חבר של פסטור, "ילדים עם חגורות נפץ נשלחו לעבר חיילים אמריקנים, הם היו ילדים אהובים, הוריהם אהבו אותם, אך המטרה הייתה חשובה יותר, עד כי היו מוכנים להקריב את הילדים שאהבו. חיילים אמריקנים חילקו סוכריות לילדים, והילדים היו כלי הנשק היעיל ביותר שיכול היה לפגוע בהם.
באותה מידה אוהבים הפלסטינאים את הילדים שלהם ומוכנים להקריב אותם. במאבק כל ילד הוא בת יפתח, זהו סיפור יפה וחשוב מה'ביבליה' שלכם, המטרה קודמת לחיים, והכאב הוא עצום.
ההקרבה היא חובה נעלה, של כולנו, אם לדוגמה, יפקוד עלינו היום פידל לפלוש לארצות הברית, כולנו נקום כגוף אחד ונעשה זאת! אני לא יודע איך, אבל נעשה זאת!" – כולם הנהנו בהסכמה.
שאלתי: "ואם ראול יפקוד?"
ואז ראיתי את החומה נסדקת, תנועות של חוסר נוחות..הלשון קצת נתקעה.
החלפנו נושא.
האם הצעירים רוצים כלכלה חופשית?
פסטור, מהנדס בהכשרתו, מתרעם: אני קיבלתי מהממשלה חינוך חינם, כולל ארוחות. אוניברסיטה חינם, מעונות ומזון חינם. קיבלתי 30 פסו לחודש, (שווה ערך ל- 1.5$). 23 פסו מההורים שלי ו-7 פסו מהמדינה. וכל ערב יצאנו אנו, הסטודנטים לרקוד, בסוף הריקודים לוקחים בחורה לאכסניה פשוטה ב-2 פסו ומבלים אִתה היטב. למדנו וגם בילינו בלי בעיות, היכן בעולם אתה מסיים תואר ראשון ותואר שני, תארים בהנדסה ורפואה על חשבון המדינה?
הצעירים שלנו חושבים על כלכלה חופשית מהרגע שבו הם יוצאים לשוק בני 30-28. הם לא יודעים להעריך את ההשקעה של המדינה בהם, נדמה להם שכל מה שקיבלו הוא מובן מאליו. הם לא ראו עולם שלישי שבו רק מעטים יודעים לקרוא ולכתוב. קובה היא מדינה ללא אנאלפביתים. הם לא מבינים ששוק חופשי מתחיל כשאתה נולד ולא בגיל 30.
אין עניים בקובה, רוב התושבים חיים ברמת חיים פשוטה ובסיסית, מסגרות החיים נשמרות בכל הרמות, כולם לבושים ללא קרעים, כולם רחוצים ונקיים, מנומסים ומחונכים, מקבלים הקצבה בסיסית של מצרכים ומשכורת ממשלתית נמוכה, וחיים בצפיפות דיור גבוהה. אין קצבת ילדים בקובה, כל משפחה אחראית על גודלה, ואכן ישנה מגמה של צמצום ילודה, אך לא תמצא בקובה עוני שמשמעותו חידלון וקריסת מערכות החיים. תמצא עוני כזה במדינות כמו פרו, בוליביה, ברזיל, וגם בארה"ב. בקובה תמצא את כולם ברחוב, אך לא תמצא אנשים שחיים ברחוב. בקובה תמצא את כולם יושבים אחרי הצהרים על כסאות נדנדה, משחקים דומינו, בערב רוקדים ושרים. בקובה אין תוספת שכר על שעות נוספות אז כולם חוזרים הביתה, ויש תרבות של זמן פנוי למשפחה, זמן פנוי לחברים ולעצמך. זהו ערך חברתי חשוב. כמה שווה זמן פנוי בישראל?
סוף עידן הקומוניזם
פסטור מנהל קאסה (מנהל חדרי אירוח בביתו). אורח ללילה משלם סכום השווה להכנסתו החודשית כמהנדס. כמוהו גם חבריו, כולם בעלי תארים וידע כללי מרשים בתחומים רבים, והם מנהלים קאסאס. הם עושים זאת במקום לעסוק בכישוריהם, על מנת לשפר את מצבם הכלכלי.
נכון, הקומוניזם אינו מושלם...
הקפיטליזם? וודאי שלא.
צריך להעריך את המדינה על ההשקעה האדירה בילדים, בחינוך, אין ילד אחד רעב בקובה!
צריך להעריך את ההשקעה האדירה בזקנים, יש להם בתי קשישים המספקים אוכל, פעילות חברתית, תרבותית וגופנית, סביבם פועל מערך סוציאלי שלם. ראית קשיש הזקוק למשקפיים בקובה? או חסר קורת גג?
אנחנו לא מוכנים לוותר על מה שיש. אבל הצעירים חושבים שזהו מצב 0, שמכאן ממריאים.
פסטור נשאר בעמדתו בשל חסמים ערכיים שבולמים אותו, הוא יודע להעריך את התמורה וגם את המגבלות. הוא מנהל קאסה פרטית במדינה קומוניסטית, ממלא בקפדנות את הדו"ח לשלטונות על כל אורח בביתו, ומעריך את מה שיש לו. הדור של פסטור מאופק, עוצר את הסחף, כל עוד פידל חי. אצל פסטור וחבריו רעיונות המהפכה לא מתו, פידל ימות קודם.
את הדור הצעיר המתחכך בתיירים, החשוף לערוצי טלוויזיה זרים ולקצת אינטרנט, לא ניתן לעצור.
סוף עונת ההוריקנים
בשנת 1900 השתוללה מערכת של סופות הוריקן האיומה ביותר ב-200 השנים האחרונות, אשר גרמה נזקים ונפגעים בארה"ב המופתעת, המעצמה שרשות החיזוי שלה לא דיווחה על סופת הוריקן המתקרבת, ואשר התעלמה בזלזול מאזהרות החזאים הקובניים. בחודש אוגוסט 2008 תקף הוריקן "גוסטב" את קובה בכמויות גשם אדירות. הוריקן "אייק" תקף את קובה בהפרש של פחות משבועיים, מלווה רוחות עזות שהגיעו למהירות של 335 קמ"ש לפני שקרסו המכשירים בתחנה המטאורולוגית. הנזקים שנגרמו הם אדירים.
קובה בנויה על מערך שיווקי מהיר ושוטף של פירות סוב טרופיים מהמטע לצרכן, ביצים מהתרנגולת לדוכן, אין בתי קירור, אין אחסון, אין רזרבות. מדינה סוב טרופית שלמה נותרה ללא בננות... גויאבות, מנגו...המחסור בביצים ובעופות יימשך עד שישוקם הענף שממנו התעופפו הלולים עם הרוחות העזות של "אייק". בינתיים עומדים איכרים עומדים על קצה הדרך ומנסים למכור אשכול בננות בודד.
הממשלה מספקת חומרי בנייה וימי חופש לתושבים המשקמים את בתיהם, יחידות עובדים מוקצות לטפל בנזקים. נראה לי שהשלטון בקובה הוא פיקוד עורף אחד גדול, רעידות אדמה וסופות הוריקן מוצאות את קובה מוכנה ומשתקמת במהירות.
עצים ענקיים קרסו על גגות בתים, עמודי מתח גבוה התקפלו כאילו היו קלפים, מערכות החשמל והמים נפגעו. למרות הנזקים האדירים המדינה מתפקדת והחיים ממשיכים במסלולם. מזלה של קובה שאינה ארץ מפותחת, הבתים חד קומתיים פשוטים, התשתיות מצומצמות, השיקום אינו מסובך והשבת המצב לקדמותו אינו קשה במיוחד.
עידן חדש מסתער על קובה
בפברואר 2015 הכריז ממשל אובמה על סיום מצב העוינות והסרת האמברגו על קובה. חמשת ה"פולרדים" ישוחררו בימים הקרובים. קובה לקראת שיטפון חדש, לא "גוסטב" ולא "אייק", זה יהיה הוריקן שישנה את פניה של המדינה הקטנה במהירות של 365 ימים בשנה, לטוב ולרע.
