כותרת
> C;
1/1
תרבות ופנאי

ברוך חייקין על עץ השדה

משגב | פורטל משגב תרבות ופנאיפורסם: 25.01.16 , 08:00ע"י
רשת לינק
שם הכותב/ת:
בלוג חודשי לתושבי משגב.
הכותב הינו תושב אשחר, בן 50 וקצת, נשוי ואב ל-5, עובד ב"אינטל" אבל עוד לא יודע מה יעשה כשיהיה גדול... Baruch.chaikin@gmail.com
מול חלוני, על השלוחה המערבית של גבעת קרד, עומד עץ אלה זקן וגדול. בבקרים משרטטת השמש העולה את נופו על רקע שמי הים התיכון הכהים עדיין, ובערבים היא שוקעת בין ענפיו, צובעת אותם באדום עז. שביל מיכל, שנקרא על שם שכנתי המנוחה, עובר לרגליו, במקום שבו במשך שנים רבות היה היישוב מתכנס לשיר ולנגן לזכרה. בימים שלמדו בנותיי הגדולות בביה"ס היסודי-משלב הלא-מוכר ולא-רשמי וכבר-לא-קיים של היישוב, הוטל עליהן ועל חבריהן לכיתה לצלם את העץ מאותה נקודה מדי חודש, במשך שנה שלמה. התוצאה הייתה אוסף של סיפורים: העץ, כמו אמן במה ותיק, יצר אִתם דיאלוג של תחפושות ותפקידים, וסיפר לכל אחד מהילדים סיפור שמיועד רק לו.
לפעמים בבוקר, רגע לפני שאני משגר את עצמי אל שגרת יומי, אני עוצר מול החלון לשאוף מעט יופי: מרכס כישור בצפון, דרך נחף וכרמיאל נמשך המבט מטה אל נחל חילזון, ומשם עולה אל ערב אל-נעים והלאה אל צורית וגילון, אל עכו ואל ימה הכחול ואל כמה עננים במרחק – מתי כבר יהיה גשם – וחזרה אל בתי אשחר ואל העץ, עץ האלה, המחכה לסיכום הערכת המצב שלי כמו מילואימניק עייף שראה כבר הכול, ומהנהן אליי בסבלנות כאומר אל תדאג, סע לדרכך. אהיה פה כשתחזור.
לכל עץ יש שם, את זאת ידענו כבר מגיל צעיר. ה"נויניק" של הקיבוץ, שהיה נוסע על מכסחה מטרטרת וצועק עלינו לרדת מהדשא, הציב שלטים בעברית ובלטינית ליד כל שיח ועץ רענן. היו הפיקוסים שבצִלם גדלנו, הממלאים עד היום את מדשאות הקיבוץ בערימות עלי שלכת ופירות דביקים; עצי השקמה בדרך לבריכה, שאל צִלם המנחם היינו רצים ברגלים יחפות וצורבות; שיחי אלת המסטיק הסבוכים, שהסתירו את המקלטים שאליהם נאלצנו לרדת בכל מלחמה או חדירת מחבלים; עצי האקליפטוס הענקיים, שבין גזעיהם הקמנו מדי קיץ מחנה סיירים, העפלה או פלמ"ח; ושיחי הפילכון הריחניים שכיתרו את בית המדרש של הקיבוץ שבו למדנו לבגרויות בחומה של חושניות עצורה.
וגם מחוץ לגדרות הקיבוץ כמובן: מטעי הזיתים והתמרים והאשכוליות, שאליהם היינו נוסעים בשעת בוקר מוקדמת למסיק או לגדיד או לקטיף, בהתאם לעונת השנה; עץ התמר הנטוי מעל המעיין, שפעם ידוע היה רק לתושבי העמק, שאליו הבאתי בנעוריי את ידידתי העירונית על כנף טרקטור שסחבתי מהרפת; עצי הברושים הזקופים שכיתרו את בית הקברות הקטן והדומם בדרך לגלבוע; ויסלחו לי עצים ושיחים רבים אחרים שאת שמם כבר שכחתי. היה זה קיבוץ של עצים, כאילו מול להט החרב המתהפכת של עמק החליטו מקימי הקיבוץ, ניצולי שואה צרובי פנים וזיכרונות, להציב מגן של שכחה ירוקה.
כשגדלתי נשכחו העצים. בקצב החיים הגובר – ישיבה, צבא, לימודים, מהשפחה, עבודה – כבר לא היו לי פנאי וקשב לקצב האיטי של סיפוריהם, למילים המנומנמות, למשפטים חסרי הפואנטה, לנושאים הקבועים שבהם עסקו: אור ואוויר, אדמה ומים, צמיחה ושלכת, מזיקים ואש, כיליון והתחדשות. בעולם מוכוון-המשימות של חיי לא היה מקום למעגליות האינסופית הזו. הרי בדיוק עכשיו צריך להתחיל או לקדם או לגמור משהו, מסכת או מבצע או קורס או תואר או פרויקט, וכרגיל אני באיחור מטורף, ולמי יש עכשיו זמן וסבלנות לעמוד ולהקשיב. אולי מחר, או בחופשה הבאה, או – כמו שאבא שלי מבטיח כששואלים אותו מתי יחזור לצייר – בפנסיה. מתישהו.
ובכל זאת מדי פעם הייתי פוגש אותם ונעצר לרגע להשתאות: הנה דקל שפל צמרת על חוף ימה של רחל; ארזי לבנון למודי קרבות במורדות ג'בל ברוך; אלונים בגולן, מוקפים בפרות ובמוקשים; עצי רדווד שגיאים בקליפורניה, מתחרים ביניהם על השמים; שיטה יחידה במדבר, מכינה את צילה למטיילים עייפים; צפצפות פולניות באושוויץ, יודעות את מה שאין הדעת סובלת; דולב ליד מבטשה צלבנית הרוסה בנחל כזיב; ותאנים עתיקות בחצר ירושלמית מרוצפת. נעצר, משתאה, מושך בכתפי וממשיך לרוץ.
בהמולת המרוצה הזו קל לשכוח את חייו האילמים של העץ, מעמקות השורשים עד כובד ראשה של הצמרת. "כי תצור אל עיר ימים רבים להילחם עליה לתופשה", מזהיר משה בספר דברים, "לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן, כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות". העצים, בנוכחותם העיקשת, מפריעים לשטף המאורעות, מהווים מכשול. אדם הרי צריך לרוץ ולהשיג ולהילחם ולתפוש ולצור על אדם אחר בעיר ימים רבים, וכמו האחר עלול גם העץ להיכרת ולהישחת ולהינדח, "כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור".
ועכשיו לילה, והעץ הזה בחלוני, סמוי מן העין אבל נוכח מאוד, עומד כמו נביא קדמון וקורא לי בשם כל העצים כולם איזו קריאת "הנני" שאוזניי אטומות מלשמוע. פעם הייתי כמו עץ השדה, אבל עכשיו אני במצור של קוצר רוח ושל עבודה קשה. מה בעצם הוא מנסה לומר לי? מהו הסיפור הייחודי שהוא מנסה לספר רק לי? – אולי מחר בבוקר אשאל את בנותיי. 
אולי יעניין אותך גם
תערוכת "מסע אופטימי"
התערוכה "זוויות וחיבורים"
צבעי הסוואה חומר|יופי|רגש
"אור בחושך" - תערוכה מתפתחת של אופירה ורה אבישר
"מארגים" – האמנית עליזה בורשק בתערוכת יחיד
תערוכה זוגית "אלף צבע ורגש"
תערוכת יחיד לאמנית טלי פרחי
חנוכה חנוכה חג יפה כל כך
קסטיליה עם 4 הופעות מוזיקה במתחם התחנה, נשר