כותרת
> C;
1/1
בריאות

ברוך חייקין על שעת כושר

משגב | פורטל משגב בריאותפורסם: 15.02.16 , 12:26ע"י
רשת לינק
שם הכותב/ת:
 זה כבר סוג של הרגל: פעמיים או שלוש בשבוע אני משכים קום ומתחיל את יום העבודה בחדר הכושר. כשאני מגיע לשם, ראשוני הרצים מזיעים כבר על מסלוליהם ובוהים במסכים שלפניהם, שתיים-שלוש עלמות חמד מדוושות במרץ, וכמה שרירנים עולי-ימים דוחקים במשקלותיהם להתגבר על כוח המשיכה ושולחים בהן מבטים חומדים.אני עולה על המכשיר, בורר לי ערוץ שקר-כלשהו בטלוויזיה הרב-ערוצית ומתחיל בהליכה מתונה לחימום הגוף והרצון. היום עליי לרוץ כך וכך קילומטרים, אני מחשב לעצמי, שאם לא כן לא אתקדם בקצב הדרוש לקראת ריצת רבע המרתון המתוכננת. אבל למי יש כוח ב-7.00 בבוקר, ולמה אין חלקי עם יושבי בית המדרש, שאנחנו רצים והם רצים. בחוץ מתעורר כבר שחר של יום עבודה אפור חדש ואין ברירה, צריך להתחיל: אני עובר לריצה ומתמסר לקצב המונוטוני של נעלי הספורט הפוגשות את הגומי.
הכול התחיל לפני כשנתיים: חבר יקר התקשר וסיפר לי שהוא וחבריו למילואים נרשמו למרתון ירושלים, ושאל אם אני רוצה להצטרף. למה לא, אמרתי בפזיזות אופיינית, מה כבר יכול לקרות? נרשמים, מתאמנים קצת, רצים שעה וחוזרים הביתה עם תמונת ניצחון. שתי דקות אחר כך נזכרתי שהוא ואני לא בדיוק רצים באותה מהירות ("אל תרוץ מהר", היה המם-מם שלנו בטירונות פוקד עליו, "תטוס נמוך"), שהפעם האחרונה שרצתי יותר מקילומטר הייתה לפני שהתחתנתי, שבירושלים יש לא מעט עליות ושאימא החליטה מזמן ש"חייקינים לא רצים". אבל כבר נתקפתי צורך בל-יסורב להוכיח לעצמי, למורה המהולל לספורט בתיכון ("תרימו את המזוודות, קקרים") ולאימא שלי, שגם אני יכול, מה יש.
כך התחלתי להתאמן. תחילה רצתי קמעה-קמעה ואחר כך, משנתקרב מועד המרוץ, התחילה גם הריצה ממשמשת ובאה. אחרי כחודשיים של ביקורים בלתי סדירים בחדר הכושר ושל מילוי גיליונות מעקב באקסל (והתעלמות ממשמעות הנתונים) הגיע היום. הגעתי לנקודת הזינוק של המרתון, כמו אלפים רבים אחרים, רצים שנאספו בגן סאקר באותו בוקר שישי צח וצונן, לבושים בשלל צבעי חולצות היזע וחמושים במיטב התוצרת הסלולרית. מצלמות אבטחה ריחפו מעל, ראש העיר חובב הריצה והפרסום נאם והזניק, וידידי הטוב נעלם תוך שניות מהעין בתוך שאר המוני בית ישראל יחד עם חבריו המילואימניקים קלי-הרגליים.
אבל הטבלה, כידוע, לא משקרת: בעלייה הראשונה (מתי זה היה, 1882 אולי?) הורדתי הילוך, ועברתי לקצב הריצה הרגיל שלי, קצב שרק מצלמת עצר משוכללת יכולה להבדיל בינו לבין טיול של שבת אחרי הטשולנט. אחר כך הייתה ירידה נחמדה, ואז הגיעה העלייה השנייה (1920 כמדומני?) שהייתה קצת פחות נחמדה. בעלייה השלישית כבר אכלתי אבק מקשישות נמרצות. מההמשך זכורות לי במעורפל כמה תמונות: נשים חרדיות צופות ברצים בתימהון ברחוב אגריפס; עמדת בקבוקי מים מינרליים ברחוב קינג ג'ורג'; אלונקאים ממהרים אל רץ שחש ברע ברחוב יפו; שוטרות מג"ב בשער העיר העתיקה; גברבר צעיר מסביר פניו לתיירת שרצה לידו ברחוב הפטריארכיה הארמנית ("דיס איז זיון גייט, יו סי? נו? סו איטס דה נקסט וואן"); ועוד עלייה, ועוד ירידה, ועוד עלייה; וקהות חושים כואבת; וילדה עם דגל המדינה מוחאת כפיים ברחביה; ושלט חגיגי המכריז שנותרו רק עוד 2000 מטר לקו המטרה.
זה פחות או יותר גם השלב שבו עכשיו, על מסלול הריצה של חדר הכושר, אני מאבד סופית עניין בערוץ הספורט ועובר להתבונן בצג המכשיר. רק עוד 2000 מטר לקו המטרה, ואז עוד 1950 מטר, ואז 1900 מטר. אני מוחה את זיעתי במגבת, מנסה להתעלם מכאבי השרירים ולהמשיך לרוץ, אבל המרחק מתמעט באיטיות מייאשת. 1850 מטר. 1800 מטר. המכשיר השטני הזה רוצה להגיד לי משהו? האם יש משמעות נסתרת למספרים? אולי מדובר בתאריכים. אני מנסה להיזכר מה אני יודע על שנת 1800. או על 1750. משהו שקשור לדאהר אל-עומר בגליל? 1700. פרוץ החסידות? 1650. אולי גזירות ת"ח-ת"ט? 1600. מלחמות דת באירופה? המוח מתקשה לנפק עובדות היסטוריות בשעה קשה זו. אולי אזפזפ לערוץ ההיסטוריה?
את קו הסיום בירושלים אני דווקא זוכר. היה שם שער ניצחון מתנפח גדול, וכרוז שקרא את מספרי החולצות, ואנשים שהריעו בהתלהבות לקרוביהם הספורטיביים יותר, אשר עשו מאמץ אחרון לספק תמונת פוטו-פיניש לקבוצת הווטסאפ המשפחתית; וכצפוי, גם שולחן עם מדליות ניחומים לכל משתתף. נטלתי לי מדליה ועברתי רשמית להליכה. בזמן שהחזרתי לעצמי נשימה וציוד ערכתי בדיקת קשר זריזה: החבר יצא כבר מזמן בדרכו הביתה, הגיסה שאמורה לאסוף אותי במכוניתה תגיע בעוד כחצי שעה, והאישה שולחת רגשונים של נשיקות.
מטרים אחרונים על מסלול הריצה. אני כבר במאות הראשונות לספירה. ערבים ופרסים, ביזנטים ורומאים, סבוראים ואמוראים מחשבים את קיצם לאחור. עוד 150 מטרים. מצדה נופלת שנית. עוד 100. ביתר נופלת, בית שני נחרב, הווזוב מתפרץ וקובר את פומפיי. 50 מטרים. ישוע הנוצרי נצלב, חי, נולד ו... זהו! הנס התרחש. אני מוחה את זיעתי ועובר להליכה קלה להורדת הדופק. עוד מעט מקלחת, ארוחת בוקר קלה, ופתיחת הלפטופ לבדיקת מיקום הישיבה הראשונה וכמות התכתובת האלקטרונית שהצטברה בלילה. גם זה סוג של הרגל.
יום עבודה ארוך עוד לפני, אבל מבחינתי אפשר לחזור הביתה. אני את שלי כבר עשיתי.
אולי יעניין אותך גם
איך טיפול בגלי הלם עובד וכיצד הוא יכול לסייע בריפוי דלקות?
 זה כבר סוג של הרגל: פעמיים או שלוש בשבוע אני משכים קום ומתחיל את יום העבודה בחדר הכושר. כשאני מגיע לשם, ראשוני הרצים מזיעים כבר על מסלוליהם ובוהים במסכים שלפניהם, שתיים-שלוש עלמות חמד מדוושות במרץ, וכמה שרירנים עולי-ימים דוחקים במשקלותיהם להתגבר על כוח המשיכה ושולחים בהן מבטים חומדים.
"טראומה נפשית גורמת לחסימה אנרגטית שלעתים מתבטאת במחלה פיזית"
 זה כבר סוג של הרגל: פעמיים או שלוש בשבוע אני משכים קום ומתחיל את יום העבודה בחדר הכושר. כשאני מגיע לשם, ראשוני הרצים מזיעים כבר על מסלוליהם ובוהים במסכים שלפניהם, שתיים-שלוש עלמות חמד מדוושות במרץ, וכמה שרירנים עולי-ימים דוחקים במשקלותיהם להתגבר על כוח המשיכה ושולחים בהן מבטים חומדים.
"שמתי לעצמי כמטרה לשגשג בחיים האלה"
 זה כבר סוג של הרגל: פעמיים או שלוש בשבוע אני משכים קום ומתחיל את יום העבודה בחדר הכושר. כשאני מגיע לשם, ראשוני הרצים מזיעים כבר על מסלוליהם ובוהים במסכים שלפניהם, שתיים-שלוש עלמות חמד מדוושות במרץ, וכמה שרירנים עולי-ימים דוחקים במשקלותיהם להתגבר על כוח המשיכה ושולחים בהן מבטים חומדים.
איך טיפול בגלי הלם עובד וכיצד הוא יכול לסייע בריפוי דלקות?
 זה כבר סוג של הרגל: פעמיים או שלוש בשבוע אני משכים קום ומתחיל את יום העבודה בחדר הכושר. כשאני מגיע לשם, ראשוני הרצים מזיעים כבר על מסלוליהם ובוהים במסכים שלפניהם, שתיים-שלוש עלמות חמד מדוושות במרץ, וכמה שרירנים עולי-ימים דוחקים במשקלותיהם להתגבר על כוח המשיכה ושולחים בהן מבטים חומדים.
"טראומה נפשית גורמת לחסימה אנרגטית שלעתים מתבטאת במחלה פיזית"
 זה כבר סוג של הרגל: פעמיים או שלוש בשבוע אני משכים קום ומתחיל את יום העבודה בחדר הכושר. כשאני מגיע לשם, ראשוני הרצים מזיעים כבר על מסלוליהם ובוהים במסכים שלפניהם, שתיים-שלוש עלמות חמד מדוושות במרץ, וכמה שרירנים עולי-ימים דוחקים במשקלותיהם להתגבר על כוח המשיכה ושולחים בהן מבטים חומדים.
"שמתי לעצמי כמטרה לשגשג בחיים האלה"
 זה כבר סוג של הרגל: פעמיים או שלוש בשבוע אני משכים קום ומתחיל את יום העבודה בחדר הכושר. כשאני מגיע לשם, ראשוני הרצים מזיעים כבר על מסלוליהם ובוהים במסכים שלפניהם, שתיים-שלוש עלמות חמד מדוושות במרץ, וכמה שרירנים עולי-ימים דוחקים במשקלותיהם להתגבר על כוח המשיכה ושולחים בהן מבטים חומדים.
הדליקו מחדש את האור
 זה כבר סוג של הרגל: פעמיים או שלוש בשבוע אני משכים קום ומתחיל את יום העבודה בחדר הכושר. כשאני מגיע לשם, ראשוני הרצים מזיעים כבר על מסלוליהם ובוהים במסכים שלפניהם, שתיים-שלוש עלמות חמד מדוושות במרץ, וכמה שרירנים עולי-ימים דוחקים במשקלותיהם להתגבר על כוח המשיכה ושולחים בהן מבטים חומדים.
רוקד את ריקוד החיים
 זה כבר סוג של הרגל: פעמיים או שלוש בשבוע אני משכים קום ומתחיל את יום העבודה בחדר הכושר. כשאני מגיע לשם, ראשוני הרצים מזיעים כבר על מסלוליהם ובוהים במסכים שלפניהם, שתיים-שלוש עלמות חמד מדוושות במרץ, וכמה שרירנים עולי-ימים דוחקים במשקלותיהם להתגבר על כוח המשיכה ושולחים בהן מבטים חומדים.
במיוחד לחולים ולמחלימים מקורונה תרגילים פשוטים לחיזוק מערכת הנשימה
 זה כבר סוג של הרגל: פעמיים או שלוש בשבוע אני משכים קום ומתחיל את יום העבודה בחדר הכושר. כשאני מגיע לשם, ראשוני הרצים מזיעים כבר על מסלוליהם ובוהים במסכים שלפניהם, שתיים-שלוש עלמות חמד מדוושות במרץ, וכמה שרירנים עולי-ימים דוחקים במשקלותיהם להתגבר על כוח המשיכה ושולחים בהן מבטים חומדים.
כיצד להתמודד עם סטרס, לחץ וחרדה בסגר השני?
 זה כבר סוג של הרגל: פעמיים או שלוש בשבוע אני משכים קום ומתחיל את יום העבודה בחדר הכושר. כשאני מגיע לשם, ראשוני הרצים מזיעים כבר על מסלוליהם ובוהים במסכים שלפניהם, שתיים-שלוש עלמות חמד מדוושות במרץ, וכמה שרירנים עולי-ימים דוחקים במשקלותיהם להתגבר על כוח המשיכה ושולחים בהן מבטים חומדים.
במד"א ערוכים לגל חום ומזהירים מפני מכות חום, התייבשות ושכחת ילדים ברכבים
 זה כבר סוג של הרגל: פעמיים או שלוש בשבוע אני משכים קום ומתחיל את יום העבודה בחדר הכושר. כשאני מגיע לשם, ראשוני הרצים מזיעים כבר על מסלוליהם ובוהים במסכים שלפניהם, שתיים-שלוש עלמות חמד מדוושות במרץ, וכמה שרירנים עולי-ימים דוחקים במשקלותיהם להתגבר על כוח המשיכה ושולחים בהן מבטים חומדים.
במרכז הרפואי לגליל שבנהריה נפתחה מחדש מחלקת הקורונה
 זה כבר סוג של הרגל: פעמיים או שלוש בשבוע אני משכים קום ומתחיל את יום העבודה בחדר הכושר. כשאני מגיע לשם, ראשוני הרצים מזיעים כבר על מסלוליהם ובוהים במסכים שלפניהם, שתיים-שלוש עלמות חמד מדוושות במרץ, וכמה שרירנים עולי-ימים דוחקים במשקלותיהם להתגבר על כוח המשיכה ושולחים בהן מבטים חומדים.