כותרת
> C;
1/1
קולנוע, סרטים וביקורות

ציפורי חול

משגב | פורטל משגב קולנוע, סרטים וביקורותפורסם: 23.03.16 , 08:00ע"י
רשת לינק
שם הכותב/ת:
 ניצול רמאי שלי, אולי תרקוד איתי?

"זה לא רודף אותי. כי אני לא רוצה שזה ירדוף אותי. שמתי קיר ביני לבין מה שהיה אחרי המלחמה. הדחקתי את הכול. דבר אחד נשאר לי: אני לא יכולה לישון". שמעתי עדויות רבות על השואה, אבל הריאיון שהעניקה מרים זוהר לטלוויזיה החינוכית לפני מספר שנים לא מרפה ממני. כשמרים זוהר מספרת, אנשים מקשיבים. זה מחלחל עמוק. ככה זה עם דיוות במה בסדר גודל של זוהר.
הריאיון העוצמתי הזה מרגיש לי כמו הגפרור שהצית את הלהבות הממזריות שבוערות ב"ציפורי חול". סרט הביכורים המפתיע של אמיר י. וולף, קומדיה שחורה משחור שמרקידה את זיכרון השואה לצלילי הוואלס הווינאי. דמותה של מרים זוהר מתמזגת עם הבדיה לכדי קוקטייל השתקפויות, עצובות, מגוחכות ומפתיעות, של היחס שלנו לשואה.
אמנון (אמנון וולף), בלש משטרתי מתוסבך וקצת לוזר, מקבל לחקור לגבי גופת גבר זקן שנמשתה ממי הירקון. הזקן הוא עמיקם אבן, איש עסקים שעולמו חרב עליו (עודד תאומי) ובעקבות זאת עובר משבר זהות קשה. הוא משיל מעצמו את זהותו הישראלית ויוצא, כרומק שטיין, למסע ציד ברחבי האליטות האשכנזיות של תל אביב, תר אחר אלמנות זקנות, ניצולות שואה. עמיקם נשאב עמוק יותר ויותר אל תוך השקר, זוכה לאמונן של שתי גברות נכבדות: שחקנית התיאטרון האגדית זיסי גליק (מרים זוהר) והמנתחת בגמלאות אולגה (גילה אלמגור). חוצה קו אחר קו, הוא מתקרב אל נקודת האל חזור, נחוש להצטרף למועדון האקסקלוסיבי ביותר בעולם. מועדון חברים שהכניסה אליו מחייבת מספר סידורי מיוחד, מוטבע לנצח. על הזרוע.
שני גברים מובילים את הסיפור. הם בני דורות שונים, אך שניהם מנסים לחזור אל זרועות אהובה שעזבה אותם, להתקבל למשפחה שנטשו. ובין שניהם פעורה תהום השואה. זהו פאזל של 1,000 חתיכות שבו הצופה נאלץ לחבר את החלקים השונים לכדי תמונה גדולה: סיוטים, פיצויים, דור שני ושלישי.
כמו כדור מחטים משוננות, הסרט מתגלגל ברחובות תל אביב, דוקר ועוקץ את כל מי שנקרה בדרכו. יש דיוק רב ומחשבה בתיאור שכבת האוכלוסייה שבה דן הסרט. אלה הם עופות החול, ניצולי שואה שהגיעו לארץ חסרי כול ובנו את עצמם מאפס בהצלחה מרובה. לפחות על פני השטח. האם הצליחו באמת להיוולד מחדש? גיבורי הסיפור נושאים בגאווה את תואר "ניצולי השואה", הם המיתוס הישראלי המהלך על שתיים, אך הם עצמם שקועים בגלות, חיים "שם", מתבוססים בעולם הולך ונעלם.
"ציפורי חול" אינו ממצה את מלוא הפוטנציאל הטמון בו, אולם בכל זאת מצליח לספק חוויה עשירה ומרובדת. אולי לא בצורה שלמה, אך בניסיון מרשים למדי. הסרט משלב בין קומדיה ארסית, לבין מותחן אפלולי וטרגדיה אופראית. נע כולו לצלילי מוסיקה היתולית הבוקעת מכל מקום, גיבוריו השבורים מתבדחים, רוקדים ושרים ללא הרף. ההומור כאן אינו עוצר באדום ("אני הכרתי את ההורים שלך עוד משם, אפילו המספר שלי קרוב לשלהם"), חד כמו הסכין שחתכה 3 פעמים במערכה השלישית. השמחה המרירה, "האשכנזית" שמאפיינת את הסרט היא בעיניי זיקוק מושלם לאכזריות וליופי של המפגש בין הגיבורים. אנשים הנושאים כאב עצום אך מסרבים להפסיק את חגיגת החיים.
האומץ לגעת בצורה מקורית ולא מקובלת בעליל בטאבו השואה השתלם בגדול. התבשיל שבו מועקה תהומית מגיעה באותה המנה עם משפטי מחץ מבריקים, ערב לחך ומזין. יש פה די כישרון, תבונה וסטייל שמחפים על הניסיון הלא מוצלח לומר יותר ממה שמתאפשר, לגעת באופן שלם ומעמיק בכמה שיותר נושאים, תובנות וסגנונות.
באופן אישי, ריגש אותי במיוחד שביצירה אשר מצדיעה לדור הולך ונעלם, אלה הם השחקנים המבוגרים שזוכים למלוא תשומת הלב, ובצדק. הקצפת של דור הענקים של שחקני ישראל שורפים בסרט הזה את המסך הגדול. עודד תאומי שרמנטי, נכלולי ומעורר חמלה, בתור אדם שמנסה להשתחל לעולם לא לו. מקיפות אותו דבורה קידר המקסימה בתפקיד קומי ממורמר (שעליו זכתה בפרס אופיר) ומרים זוהר המהממת, כמלכת הנשף. אך מעל כולם, זאת גילה אלמגור, הסמל הלאומי למושג "דור שני". כאן דווקא כניצולת אושוויץ. בחירה מעניינת בסרט שדן ביחסים בין דור הניצולים לבין ילדיהם. בתפקיד נוגע ללב, היא מעצבת אישה שברירית שחושפת את נפשה לאט, מתחילה לתת אמון בבן אדם הלא נכון.
"ציפורי חול" היא יצירת ביכורים מסקרנת, נבונה ומזמינה עם שיניים חדות ועם מרפקים כואבים. סרט שאינו מצליח להגיע לשיאים בלתי נשכחים (וגם נגרר לקראת הסוף), אולם עדיין מדובר בממתק עסיסי, עשיר בסיבים קולנועיים ואנושיים שמומלץ לטעום.