אני תמיד דמיינתי איך מתמודדים עם נערה מתבגרת, עם המיניות, עם הסכנה שאורבות לבנות, עם האפשרות שמישהו יפגע בהן..." . לכן שמחה כמובן שנולדו לה 3 בנים, והיא חשה שהיא פטורה מהדאגה, ונושא הפגיעות המיניות היה ממנה והלאה.
לפני מספר חודשים חרב עליה עולמה. בביתה הופיעו שוטרים שחיפשו את בנה השני – סטודנט רווק ומצליח, חובב מסיבות ונשים. הבן נעצר, נשפט, הודה ומרצה כעת עונש מאסר בעקבות אונס שביצע. אונס. הדבר שממנו לא הייתה אמורה לפחד, שעליו כלל לא הייתה אמורה לחשוב. הרי אין לה בנות...
הסיפור הזה ממחיש בצורה טובה את אחת הבעיות החמורות שקיימות בחברה שלנו, שהיא במהותה חברה אינדיבידואליסטית. בחברות פרימיטיביות, וגם בחברות מודרניות מסוימות, כמו למשל החברה היפנית, הקבוצה קודמת לפרט. בחברה אינדיבידואליסטית, הפרט קודם לחברה. כל אחד עסוק בלקדם את עצמו, להגיע להישגים, להיטיב את חייו, לשמור על עצמו. תוצר הלוואי של הדגש על קידום הפרט הוא שאנחנו עלולים לשכוח שיש עוד אנשים סביבנו. אנחנו דואגים לשמור על עצמנו, אבל האם אנחנו דואגים גם לשמור על אחרים?
המטופלת שלי שמחה שאין לה בנות, כי אינה צריכה לדאוג להן שמא ייפגעו. כך התרבות שלנו מחנכת. מלמדים את הבנות להיזהר. לא להתלבש פרובוקטיבי. לא להסתובב לבד. "תשמרי על הכוס שלך", כדברי הקמפיין המפורסם ההוא. עד כמה אנחנו (כחברה וכפרטים) טורחים לחנך את הבנים? – אל תפגעו, אל תגעו, אל תעשו דבר אם אינכם בטוחים שהיא הסכימה. האם המסר הזה עובר בכלל? האם הורים לבנים חושבים על האסון שייפול עליהם אם יתגלה שילדיהם פוגעים, אנסים?
כמובן שבחרתי בדוגמה קיצונית. האחריות לאחר קיימת גם בהיבטים קטנים ויומיומיים הרבה יותר. הורים רבים חוששים מהאפשרות שילדם יוחרם או שיסבול מדחייה חברתית. אנחנו מבקשים מהילד לדבר, לספר על קשייו. חלקנו עוקבים אחר חשבונות ווטסאפ ופייסבוק כדי לוודא שהילד לא חווה התעללות. עד כמה אנחנו ערים למעורבות של הילדים שלנו בפגיעה בילדים אחרים? מה עושה הורה כשנודע לו שילדו יזם, או אפילו רק משתף פעולה, בחרם על ילד אחר? מערכות החינוך נותנות דגש רב על חשיפה של אירועים מעין אלה, על חינוך של ילדים לא להכניס את עצמם למצבים שבהם הם מעמידים את עצמם בסכנה. האם מסבירים לילדים מהי המשמעות של התנהגותם השלילית כלפי אחרים? האם מסבירים להם איזה נזק הם עלולים לעשות? בדרך כלל הדגש הוא על האחריות של הקורבן (הוא לא סיפר לאף אחד!), ולא על זאת של הפוגע.
העניין הוא, כפי שהסיפור שבו פתחתי מלמד, בסופו של דבר חוסר האחריות החברתי חוזר לפגוע בעצמי. בלי כוונה רעה כמובן, מצאה עצמה המטופלת שלי מתמודדת עם אסון פרטי. בנה יושב בכלא, משפחתה מתפרקת, היא מתקשה להמשיך לתפקד.
עלינו לשמור על עצמנו, לשמור על ילדניו, ולשמור שהם לא יהפכו לכאלה שפוגעים באחרים. תגנו עליהם גם בכך שתלמדו אותם מה רע לעשות, שלא תתנו להם להפוך לאנסים או לפושעים, או לסתם בריונים שמציקים לאחרים.