הספרים, כמו ערימה של חתולים טובי מזג, רובצים ליד המיטה ומחכים שאתפנה אליהם. הנה ספר על תולדות האמונה, על המאמץ האנושי לחוות ולהגדיר את הבלתי-הנתפס, ולידו "אסטרטגיה", ספר עב כרס עם תמונה של סוס טרויאני, שקניתי לא מזמן בשדה התעופה באתונה מתוך הרגל ישן לא לעלות למטוס בלי ספר. איתם כרך בנושא אלגוריתמים מ(ב)וזרים, ששאלתי לפני כמה שנים מספריית העבודה ועדיין לא החזרתי, וספר על הורות שכתב פסיכולוג שפעם נפגשנו איתו בנושא זה ממש. בכל ספר מונחת סימנייה המציינת את המקום שבו נרדמתי עליו בפעם האחרונה. בלילה, רגע לפני שאני מתמוטט על המיטה אחרי עוד ערב של ישיבות טלפוניות עם הצד השני של הגלובוס, אני מעיף מבט חטוף בערימה – אולי אתקדם קצת ב"דגלים מעל הגטו" ששאלתי מחבר? – אבל בדרך כלל מוותר. הראש כואב והנושא כבד, ואם לא אלך לישון עוד אאחר מחר לישיבה של הבוקר.פעם היה לי יותר זמן לקרוא. מדי שבוע הייתי הולך לגן העדן הנעול, ספריית הילדים של הקיבוץ, מרוקן רבע מדף של ספרים – המכסימום שהספרנית הרשתה לי לקחת – ושוקע 3-2 ימים בטראנס של קריאה. קראתי כל מה שהיה שם: ילדי רב החובל גראנט וקארל מאי, אגדות האחים גרים ומשלי קרילוב, דפי תמר ושביל קליפות התפוזים, חסמב"ה והכדורגלנים הצעירים, פנג הלבן וקופיקו. גיבורי ילדותי יצאו מהדפים ולקחו אותי הרחק מהחום הצורב של העמק ומחברת הילדים הקשוחה אל סמטאות פריז ולונדון, אל קרחוני הקוטב הדרומי ואל יערות העד של האמזונס. ל-3-2 ימים בשבוע יכולתי להימלט.
עם הזמן השתנו תחומי העניין. במגורי הנעורים בקיבוץ שקעתי בטולקין ואסימוב, בחדר הצפוף של ישיבת ההסדר קראתי את בובר וברגמן, ואת השעות הריקות באוהל הצבא המאובקים העברתי עם גרוסמן ועגנון. בטכניון התעניינתי בהיסטוריה של המדעים ובמלחמות העולם, ובמילואים קראתי סיפורי חסידים ומסעות אחרים אל הנפש. עם אשתי לעתיד, שעבדה אז בספריית האוניברסיטה ואחר כך המשיכה באופן טבעי לביבליותרפיה, קראתי את "הסיפור שלא נגמר", ואחרי שאיחדנו ביוגרפיות התחלנו לקרוא גם זה את ספריה של זו. עם הילדים נוספו גם ספרי הילדים והנוער – שגם אותם כמובן יש לקרוא – ומשנה לשנה הלכו וגבהו המדפים, ומדירה לדירה הלכו ורבו הקרטונים.
אני יושב בכורסה ומתבונן בספרים, הצופים בי מהמדפים במבט מנומנם. אני יודע: הם מחכים שאקום ואפתח מי מהם, אדפדף לרגע לחפש איזו ציטטה שכוחה, ואז אלכד פתאום ביופיו של משפט מנוסח היטב או דימוי לא שגרתי, ואשוב לשעה-שעתיים לחזות בנועם הכתב ולבקר בהיכלות המודפסים. יש בהם תמימות, בספרים. עולמם ישר, מסודר מכריכה לכריכה בשורות-שורות ופרקים-פרקים, ואין הם מייחסים חשיבות מרובה לזמן החולף ולטרדות היום-יום. כמו שריד מתרבות עתיקה הם חיים בזמן נייר משלהם, מתעקשים להתעלם מצאצאיהם הצעירים וההיפר-טקסטואליים המרצדים בין השרתים ומבזיקים על מסכי המכשירים הניידים.
כמעט שבת שלום עכשיו. הקטנים יחזרו עוד מעט מהמשחקים אצל סבתא, האישה תגיע מהסופר עם רכב גדוש שקיות מצרכים, ואני איאלץ לקום מהכורסה ולכבות את המחשב ולפרוק את השקיות ולהאכיל את הילדים ולבשל ולארגן ולעשות את שאר הדברים שצריך אדם מישראל לעשות ערב שבת לפני חשיכה. אבל שקט של שבת כבר נושב מהמדפים, ומי יודע, אולי שלווה עתיקה זו תעיר בי משהו נרדם, וארבוץ מחר במיטה עם ספר עב-כרס שייקח אותי רחוק, ואזכה לנרות.
