ד"ר ישראל בן דור: דו"ח ביטון (חלק א')

"יהודי ספרד והמזרח תובעים ביטוי להוויה מזרחית ייחודית. לא נגזים אם נאמר כי הזדעזענו לנוכח מיעוט ההתייחסות באשר לזהות היהודית המזרחית במערכת החינוך הפורמלית והבלתי פורמלית. בבדיקה מעמיקה של המצב הקיים בתכניות הלימודים מתגלה חסר עמוק בכל שטחי הלימוד: במחקר האקדמי, בהיסטורי, בספרות, בהגות, בלימודי האזרחות, הן בחינוך הממלכתי והן בחינוך הממלכתי-דתי".
לא ניתן לעסוק בדו"ח ביטון בלי להגדיר את נקודת המוצא האישית. בישראל בשנת 2016, כמעט 70 שנה לאחר הקמתה, הנושא העדתי עדיין מעורר רגשות עזים ביותר וכבר נאמרו, למרבה הצער, דברים שיש בהם התלהמות ופגיעה מיותרת לצד זה או אחר. העם היהודי ידע לשמור במהלך תולדותיו על זהותו הדתית והתרבותית ולגלות ערבות הדדית מרשימה, אך לא חסרו גם עימותים חריפים ונטיות בדלניות. מחוץ לדעות הקדומות של קהילות כלפי קהילות אחרות, ידועה אף ההתנשאות של יהודים מאזור אחד על פני יהודים מאזור אחר באותה מדינה. כך, להדגמה, יהודים במרכז ובמערב אירופה (גרמניה, צרפת ואנגליה) התייחסו בזלזול ל"יהודי מזרח" אירופה (ה"אוסטיודן', היהודים המזרחיים). גולי ספרד נטו להתנשא על הקהילות היהודיות בארצות שאליהן הגיעו לאחר הגירוש, דוגמת צפון אפריקה וארץ ישראל. יושבי הערים במרוקו נהגו להתנשא מעל אחיהם בהרי האטלס והיהודים בטרנסילבניה התנשאו מעל אחיהם ב"רומניה הישנה" – והדברים ידועים.
למזלי הטוב, גדלתי במשפחה שמדורי דורות היה בה מיזוג גלויות. אמי תבל"א היא בת למשפחה שמוצאה מגולי ספרד, משפחה שעלתה לארץ ממרוקו בשנת 1837, ואבי ז"ל עלה לארץ בשנת 1935 מטרנסילבניה, חבל ארץ שהיה אז חלק מרומניה. למען האמת, תמיד נטיתי יותר לעסוק בהיסטוריה של החלק הספרדי. מדובר בשבט גדול ותוסס ונשארו מסורות בעל-פה ובכתב ומבחינה רגשית, אני חייב להודות, היה לי הרבה יותר קל לעסוק בזה מאשר לעסוק במשפחת אבי שמרביתה הושמדה בשואה. רק בגיל מבוגר התחלתי להתעניין ולעסוק בצד "האשכנזי". בשנה האחרונה סיכמתי את המחקר ב"חצי האשכנזי" ומן ההכרח לציין שגם קהילות הונגריה ורומניה, כמו קהילות אחרות (ארה"ב, בריטניה, דרום אמריקה ואחרות) אינן זוכות לתשומת לב בתוכניות הלימודים. מי שגדל כמוני בישראל של שנות ה-60, יודע היטב שבבתיה"ס נמחקו, בין היתר, גם האידיש, הרומנית וההונגרית (ולא רק הערבית בדיאלקטים השונים שלה – עיראקי, סורי, מצרי, והלשונות הערביות-יהודיות והלדינו) – בתוך "כור ההיתוך", במאמץ ליצור עם אחד מהעולים מכל הגלויות.
באופן אישי, בסיכומו של דבר, אני מוצא שההיסטוריה היהודית על כל גילוייה מרגשת אותי ואני נהנה במידה שווה מהמגוון התרבותי העצום, בין אם מדובר בלדינו, במוגרבית, בערבית, באידיש ועוד. אחת הדוגמאות האהובות עליי ל"ערבוב" הוא הביצוע של בנימין בוזגלו לשיר "א-אידישע מאמע" בתרגום למרוקאית, בליווי התזמורת האנדלוסית של אשדוד. נדמה לי שרבים חשים כמוני ורבים אינם יכולים כבר לזהות את עצמם באופן בלעדי עם עדה זו או אחרת, אלא ליהנות במידה שווה מהרנסנס הגדול שחווה היום התרבות הישראלית החוגגת את כל הגוונים בספרות, בשירה, במחקר האקדמי ועוד.
מתברר, במבט לאחור, שגם אם לא השמיעו את המוזיקה של העולים מארצות ערב והאסלאם ברדיו – היא נשמרה בבתים והושמעה בשמחות משפחתיות ובאירועים מקומיים. במהלך השנים קמו עמותות רבות העוסקות בהנצחת קהילות בארצות ערב והאסלאם (תימן, עיראק, לוב, סוריה, מצרים, תורכיה ועוד- ראו בעמ' 43-42 בדו"ח). תוך שימוש מיטבי באינטרנט וברשתות החברתיות הן מקיימות פעילויות רבות, מקימות מוזיאונים ואתרי הנצחה ומפרסמות כתבי עת.
הגיוון הגדול מתבטא גם בתרבות העממית. ה"מימונה" הפכה לחג לאומי, המוזיקה הפופולארית מחברת בין מזרח ומערב ובין ישן וחדש, בכל סגנון שניתן להעלות על הדעת. קברי צדיקים הם מוקד לעלייה לרגל, בארץ ומחוץ לה, ומבחינתי, מי שהדבר מיטיב עמו – שייטב לו. בכל הדורות משכו קברי הצדיקים עולים לרגל, ואי אפשר להתכחש לתפקידם ההיסטורי בשימור הזיקה של העם היהודי לארץ ישראל. מבחינתי, הר הרצל ובו קבר חוזה המדינה וקברות מנהיגים אחרים, מבטא "קדושה חילונית" ומושך אליו עולים לרגל באופן דומה לקברות הצדיקים. גם קברו של דוד בן גוריון בשדה בוקר מושך אליו מבקרים רבים.
לשמחתי, מיזוג גלויות  רווח כל כך בישראל, עד כדי כך שהלשכה למחקרים סטטיסטיים מתקשה להגדיר ולהבחין בין "מזרחיים" לבין "מערביים", או "אשכנזים". מדי שנה, לקראת הוראה על העליות הגדולות לישראל בשנות ה-50, אני נוהג לשאול את תלמידיי לארצות המוצא של הסבים ולקבץ את התוצאות על הלוח. לדעתי, קיבוץ הגלויות מ-4 כנפות תבל, על פי חזון הנביאים, אכן התממש ובמשך העשורים שחלפו מקוּם המדינה, התרחש גם מיזוג הגלויות. כבכל מעשה אנושי, לא חסרו צללים בסיפור הגדול ואכן בשנות ה-50 וה-60 הייתה הפליה על רקע עדתי והיא תורגמה במונחים פוליטיים להדחתה של הציונות הסוציאליסטית (מחנה הפועלים) מן השלטון, ולעלייתו של הימין בשנת 1977.
המושגים "מזרחיים" ו"מערביים" הם ממילא בעייתיים ביותר וחסרי כל היגיון גיאוגרפי. היהודים במרוקו וצאצאי גולי ספרד, שתי ארצות שללא ספק נמצאות במערב, נחשבים ל"מזרחיים". לעומת זאת, היהודים במזרח אירופה, דוגמת רוסיה, אוקראינה ופולין, נחשבים ל"מערביים". גם יהודי תימן, הנמצאת ללא ספק בדרום, נחשבים ל"מזרחיים". גם היהודים בבלקן (למשל בולגריה ויוגוסלביה), יוון ובוכרה נחשבים ל"מזרחיים". כדי להמחיש את הדברים עוד יותר, חשוב לציין, לדוגמה, שרבים מהיהודים באירופה, בארצות דוגמת פולין והונגריה, הם צאצאיהם של גולי ספרד. גם ראשיתה של הקהילה היהודית בארה"ב נעוצה בגולי ספרד שהגיעו ל"עולם החדש". 
ההיסטוריה, התרבות והמורשת של "יהודי ספרד והמזרח" אכן לא זכו למקום הראוי להן בתוכנית הלימודים. אולם לדעתי שאלה זו איננה עומדת בפני עצמה ואיננה יכולה להיפתר על ידי צעדים חד-צדדיים המוצעים בדו"ח. מן ההכרח לציין שנעשו מאמצים משמעותיים בעבר וכי בכמה ספרי לימוד להוראת ההיסטוריה  כבר הוכנסו פרקים חשובים על תולדות היהודים "המזרחיים" וזאת בהסתמך על המחקר האקדמי, שמאמצע שנות ה-70 ועד ראשית המאה ה-21 התקדם כברת דרך גדולה. כאשר נוצרה ההזדמנות, השתדלתי ללמד את כל מה שניתן ותלמידיי קיבלו את הדברים ללא בעיות מיוחדות.
המשך יבוא.