כותרת
> C;
1/1
דת בקהילה

נשנושבועי - פרשת ויחי

משגב | פורטל משגב דת בקהילהפורסם: 09.01.20 , 15:27ע"י
רשת לינק
שם הכותב/ת:

אימרה שבועית:
אין אומתנו אומה אלא בתורתה. {רבי סעדיה גאון}

סטטוס שבועי:
הצבא האמריקני ערב מלחמת העולם השניה, הכין עצמו לכל התפתחות אפשרית ובין היתר לכך שיצטרך להלחם במזרח אירופה. אי לכך הוקמו צוותים של סוציולוגים שחקרו את ההרכב האתני של האזורים השונים. הואיל והאוכלוסיה היהודית ערב מלחמת העולם היתה משמעותית הקים הצבא צוות בראשות הסוציולוגית הידועה מרגרט ביד, שנועד לחקור את הסוציולוגיה של ה'שטעטל' (העיירה היהודית). הצבא האמריקני בסופו של דבר, לא נזקק לממצאי המחקר, אך ממצאיו פורסמו בספרו של מרק זוברובסקי - LIFE IS WITH PEOPLE. מסקנת המחקר היא: הדבר המרכזי ביותר בחברה היהודית במזרח אירופה, ובשאר הקהילות בעולם הוא הלימוד, או בלשון יהודית 'תלמוד תורה'.
השבוע נוכחנו לדעת שממצאי המחקר לא הכזיבו גם לאחר 80 שנה. זכינו השבוע שוב לראות עין בעין את נס תקומתו של עולם התורה גם לאחר השואה. חגיגת 'סיום הש"ס' שנחגגה בכל רחבי העולם היהודי - אמרה את שלה. התורה היא, איפוא, היהודי עצמו. היא המרווה את צמאונו, היא השלמתו ההכרחית. עובדה זו אושרה גם בימים אלה על ידי כל לומד תורה. היא מוכחת ברצונם של הלומדים שלא להתנתק מלימודה גם לאחר שעות לימוד ארוכות, או במסירות אליה גם בשעות מצוקה קשות. מסיימי הש"ס השבוע לאחר לימוד יומיומי של למעלה מ-7 שנים, יודעים, חשים ומרגישים שהתלמוד הוא עבורם הרבה מעבר לפרקים בעבר העם או לרשימת חוקים. הם יודעים כי היא החיים עצמם. לכן, פרצה האהבה מליבם שהולידה שמחה כה גדולה וסוחפת.
מזל טוב! בהצלחה למתחילים הישנים – חדשים.

ציטוט שבועי:
איזהו עם בן תורה ובעל רוח? כל שיש לו ספר אחד או שניים חביבים עליו והוא מתחנך על ידיהם. ספר כזה היה החומש עם פירוש רש"י לכל ההמון, והגמרא עם המדרשים והספרים המסתעפים מהם לרובן. {חיים נחמן ביאליק}

סיפור שבועי:

'סיום ופרידה..'

בשכנותו של הפוסק הדגול רבי משה פיינשטיין זצ"ל באיסט סייד שבמנהטן התגוררה משפחה יהודית שאינה קשורה לקהילה המקומית. עם השנים נחשף אבי המשפחה ללימוד גמרא, וביקש מבנו שילמד עמו גמרא. האב היה כבר יהודי זקן, וכידוע בגיל מבוגר יותר קשה לקלוט מיומנויות חדשות, ולכן התקשה האב מאד בלימוד החדש בסגנון שלא הכיר . עמל האב במשך שנים על הבנת כל שורה וכל מילה, עד אשר זכה לסיים דף גמרא שלם...

במהלך שנות לימודו, שמע האב על המושג 'סיום מסכת'. כשסיים את הדף הבודד, שמח האב שמחה גדולה, וביקש אף הוא מבנו לארגן לו 'סיום'. נבוך הבן מהבקשה הייחודית, שהרי 'סיום' עורכים על מסכת שלימה ולא על דף בודד. פנה הבן לשכן הגדול רבי משה פיינשטיין, שיפסוק מה לעשות עם הבקשה הייחודית.
פסק הרב, שאכן האב יכול לעשות סיום על הדף הבודד, כי בשבילו זהו אכן השלמת פרק של מאמץ גדול, וזו שמחת מצווה וסעודת מצווה.

ערך הבן מסיבת 'סיום' גדולה ומכובדת לאביו הקשיש, והשכן הגדול רבי משה פיינשטיין הגיע להשתתף בשמחת ה'סיום' המיוחדת של אותו יהודי זקן. באותו הלילה, לאחר ה'סיום'... השיב האב הזקן את נשמתו לבוראה. יהי זכרו ברוך.

פרשה שבועית:

פרשת ויחי / 'מדיניות הפרדה'

"שמעון ולוי אחים, כלי חמס מכרותיהם... כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור. ארור אפם כי עז... אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" {בראשית מ"ט, ה'-ז'}.

שנים עשר בנים התאספו סביב מיטתו של האב הגווע {בראשית מ"ט, א'}. באותה שעה הרכינו כולם בשווה את ראשיהם בפני אביהם וציפו לברכתו האחרונה. ברכה שצפנה לכל אחד מהם את עתיד גורלו, את המיוחד שבאופיו ואת תרומתו של שבטו לבניינה של האומה {שם, ב'-כ"ז}.
אולם האב הזקן ניצל רגע זה גם לעריכת חשבון נפש, גם לסקירת העבר ולגינוי מעשים שלא היו צריכים להעשות. אחד המעשים שזכה עתה לביקורתו החריפה, היה הטבח בשכם, מעשי ידי שמעון ולוי.

המאורע התרחש שנים רבות לפני כן. שמעון ולוי נקמו את נקמת חילול כבודה של אחותם, דינה. הם החריבו עיר זו והכו את כל זכורה לפי חרב {בראשית ל"ד}.
עתה, לפני מותו, גילה יעקב את דעתו במלואה. ממרחק הזמן והמקום, כשהמעשה עצמו כבר נתון בחיק העבר, קל יותר להעריכו ולהוציא עליו משפט אמת.
יעקב מביע את סלידתו מן הטבח. הוא מביע בקול את חששו מתכונות הקנאות והכעס ("ארור אפם"). זו תכונה העלולה לשבש גם את שדה ראייתו ואת הכרעותיו של האדם הגדול ביותר. אכן, שמעון ולוי הצדיקו את טבח העיר בצורך להגן על כבוד ישראל שהושפל. הם אף הסבירו בטוב טעם מדוע חייבים היו לנהוג כפי שנהגו. בכל זאת מטיח האב בפניהם ברגע הפרידה כי הגאווה הלאומית והלהט המהפכני טבועים באופי אחים גדולים וקדושים אלו, והם שהיו להם לרועץ בשכם. הוא צפה איפוא בחרדה אל העתיד, כי דאג מפני פעילות זו ותוצאותיה.
משום כך, יצאה מלפניו גזירת הפירוד והפיזור: "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל". שרק לא יהיו ביחד. לעולם לא יתרכזו בני שבטים אלו במקום אחד. כך תימנע הסכנה שמטרות צודקות יצמיחו להט פעולה בלתי מוצדק. בני שמעון, שפוזרו ברחבי העם היהודי, היו השבט העני שחיזר על הפתחים. היה זה אף שבטם של מלמדי התינוקות שנדדו ממקום למקום. שבט לוי לא זכה כלל לנחלה בארץ ישראל ואת פרנסתו מצא בגרנות הארץ וביקביה. שם הוענקו לו התרומות והמעשרות השייכים על פי דין תורה לכהנים וללווים.

מעתה תתפזרנה הקנאות והגאווה הלאומית בכל גבול ישראל ויהיו לברכה. שכן 'נצרך הוא לפרקים אנשים כאלה. אבל רובם במקום אחד קשה. אבל מעט מעט יפה' (פירוש 'העמק דבר'). העם זקוק לתכונה זו, אמנם לשיעורין.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}

שבת שלום – יהונתן גרילק