כותרת
> C;
1/1
בריאות

ציפור הנפש - התמודדות הורים מול קשיי אכילה של ילדיהם הצעירים

משגב | פורטל משגב בריאותפורסם: 22.03.15 , 17:50ע"י
רשת לינק
שם הכותב/ת:
 בגיליון הקודם (מספר 502) התפרסמה בטור "במת הנוער" כתבתה של לי סגל בנושא הפרעות אכילה במשגב. כמה שלי צודקת בכל כך הרבה דברים שכתבה. הפרעות אכילה, כמו גם הפרעות אחרות, יכולות להופיע ומופיעות גם במשגב. יחד עם התרבות שמכתיבה מודלים בלתי אפשריים של רזון, חשוב לזכור שגם להורים יש השפעה על דפוסי האכילה של הילדים.
בטור זה אתייחס להתמודדות של ההורים מול קשיים שעולים באכילה של ילדים צעירים. בטור הבא אעבור לגיל ההתבגרות ובו נראה מה מקומם של ההורים, כיצד אפשר לאתר התפתחות של הפרעות אכילה, ומה כדאי לעשות ולא לעשות בנידון.
 
אכילה בילדות
בתור הורים לילדים קטנים, חשוב לנו מאוד שהילדים "יאכלו טוב". ילדים צעירים מאוד כבר קולטים בקלות שהאוכל הוא כלי משחק שמשפיע מאוד על ההורים, ורבים מהם משתמשים בהבנה הזו. "אם לא תקני לי שוקולד אני לא אוכל כלום!" "אם לא תכין שניצלים, אני אלך לישון רעב בגללך!" וגם אם המשפטים האלה לא נאמרים במפורש, הרי שכולנו מכירים את ההתנצלות שלנו עצמנו – "הייתי מעדיפה שתאכל פרי, אבל אני נותנת קורנפלקס, כי אחרת היא לא אוכלת שום דבר לפני הגן..."
הורים רבים שמגיעים לקליניקה מתלוננים על דפוסי האכילה של ילדיהם – על בררנות יתר, על סרבנות לאכול, ועל אכילת יתר של ממתקים על חשבון אוכל בריא.
בגילאים צעירים הפתרון בדרך כלל הוא הרבה יותר פשוט ממה שחושבים.
ראשית, צריך לדאוג שיהיה בבית בעיקר אוכל שאנחנו רוצים שהילד יאכל, ומעט מאוד "צ'ופרים". כאשר אין בבית מאכלים לא בריאים, מאכלים שמהווים אלטרנטיבה זמינה לילד, הוויכוח על כך נעשה פחות רלוונטי. הייתי פעם בבית שבו האם התלוננה על כך שבתה היא בעלת נטייה להשמנה. הילדה עצמה התלוננה על כך בפניי עם חבילת ופלות ביד. שאלתי אותה למה היא אוכלת חבילת ופלות אם מפריע לה שהיא שמנה. הסתבר שזה מה שיש בבית! לנו, כמבוגרים, קשה להתאפק מול עוגה מפתה או מול מאפה ריחני. איך אפשר לצפות מילד שיבחר לאכול תפוח עם יש בבית תפוצ'יפס?
שנית, צריך להפסיק לעשות מזה עניין. ניקח לדוגמה ארוחת ערב משפחתית סטנדרטית. על השולחן מונחים המוצרים שבחרנו – ירקות, לחם, גבינות, ביצים וכד'. דאגו מראש שיהיה לפחות דבר אחד על השולחן שאתם יודעים שהילד מוכן לאכול, גם אם זו לא העדפתו הראשונה. הילד מתווכח? לא רוצה לאכול? עונים לו בפשטות – זה מה שיש. אם אתה לא מוצא שום דבר שמוצא חן בעיניך, אתה לא חייב לאכול. אִמרו זאת פעם אחת, בקול רגוע, ללא כעס. פשוט ציינו את העובדה שמהיום בארוחת הערב אין אוכל לא בריא.
כל האימהות בוודאי הרימו גבה למקרא השורות דלעיל – לאפשר לילד לא לאכול דבר? הוא יהיה רעב! הוא יהיה בתת תזונה! זו הזנחה! ובכן, חשוב מאוד לדעת שילדים צעירים אינם מתים מרעב כשיש אוכל בבית. נכון. הילד ימרוד, יכעס, ואולי אפילו לא יאכל ערב או שניים. אבל אז הוא יהיה רעב. הוא יבין שזה מה שיש. הוא יראה שההורים שלו לא עושים עניין, לא נכנסים למלחמה, ולא נלחצים משביתת הרעב שלו. ואז הוא יאכל קוטג', גם אם הוא ממש מעדיף שוקולד... הכלל החשוב הוא לא לעשות מזה עניין, לא להתעסק בזה יותר מדי. הילדים קולטים שהם מפעילים אותנו באמצעות האכילה. הם מקבלים תשומת לב, הם מגייסים אותנו אליהם. האוכל הופך לאמצעי, במקום להישאר במקומו הטבעי כצורך בסיסי.
אותו כלל עובד גם לגבי כמויות. הורים מתלוננים שהילדים אוכלים יותר מדי או פחות מדי. ילדים צעירים יודעים בדרך כלל הרבה יותר טוב מאיתנו, המבוגרים, לווסת את כמות האוכל הדרושה להם. הכמויות גם אינן קבועות – ילדים יכולים לאכול מעט מאוד ביום אחד, ולהשלים את החסר למחרת. זוהי אכילה נורמלית ותקינה. אם נראה שהילד "לא אוכל מספיק", הרי שהפעלת לחץ כדי שיאכל יותר היא מיותרת ומזיקה. כך אנחנו פוגעים במנגנון הטבעי של הרעב והשובע, דבר שיכול להשפיע על הילד לאורך שנים.
כבדו את הילד, כבדו את אמירותיו לגבי רעב ושובע. גם אם נראה לכם שהוא לא אכל דבר, אם הוא אמר "שבעתי" – כבדו זאת. אפשר להזכיר מתי תהיה הארוחה הבאה, ואפשר לקבוע כלל שלא אוכלים בין הארוחות. כך הילד ילמד שעליו לאכול לשובע בארוחות עצמן, ויווסת לעצמו מחדש את כמות המזון הדרושה לו בארוחה.