טור מיוחד לציון הגיליון ה-500 של "א-לה-גוש"
| טור על הטורים טור מיוחד לציון הגיליון ה-500 של "א-לה-גוש" בדרך כלל, נהוג להזכיר מאורעות היסטוריים חשובים בפרקי זמן עגולים, מועדים שהפכו למטבעות לשון שגורות, כדוגמת: עשור למדינת ישראל, 20 שנה למלחמת העצמאות, 30 שנה למלחמת יום הכיפורים, ועוד. בשנים אלו, עם מערכות בחירות שהזמן שביניהן מתקצר והולך, אנו מתקרבים לסיומו של העשור השלישי למהפך שחל בשנת 1977, כאשר לראשונה עבר השלטון במדינת ישראל לידיו של הימין. אולם גם בחיינו האישיים, מעבר ליום ההולדת, ישנם מועדים שונים המזכירים צמתים מרכזיים. לאחרונה חוויתי בעוצמה רבה סגירתו של מעגל, כאשר השתתפתי בכנס מחזור נ"ו של ביה"ס "הריאלי" בחיפה, ביה"ס שבו סיימתי את לימודיי התיכוניים בשנת 1975. חלפו כמעט 40 שנה, זמן תנ"כי כמעט, והנה פגשתי שוב את חבריי לספסל הלימודים וראיתי בעיניהם את העשורים שחלפו, ועם זאת נותר בנו קסמם של הנעורים שהיו פעם, למרות שמהבלורית שהייתה לי אז, לא נשאר אפילו התלתל של תינוק הבמבה המוכר... המקומון שלנו, "א-לה-גוש", הגיע לגיליון ה-500 ומלכה ביקשה בדרכה הנעימה, אם אוכל לכתוב רשימה מיוחדת לציון האירוע. אכן, זו גם יום הולדת מיוחד במינו למדור "עתיקות בחדשות וביניהן – מנקודת מבטו של ההיסטוריון", שהתחלתי לפרסם באופן קבוע במקומון בגיליון 275 מפברואר 2006. מאז חלפו כמעט 8 שנים. כמה מחשבות ליוו אותי אז ביוזמה שבה התחלתי. כהומניסט מובהק, חובב מושבע של כתיבה וספרים ואחוז מילדות בחלומות על "הרומן הגדול שאכתוב אי פעם...", חיפשתי תמיד הזדמנויות להתנסות בכתיבה. מדעי הרוח, שלהם הקדשתי שנים רבות, לצד עבודה במסגרות שאפשרו גם לפרנס משפחה, כגון צבא ובי"ס (...ולא רק לשגות בחלומות), רציתי גם לעשות משהו לטובת ההיסטוריה האהובה עליי ולהרחיב את קהל המתעניינים והקוראים. באותה נקודת זמן, בראשית 2006, תוך כדי עיון בגיליונות המקומון, קראתי בעניין את כתבותיה של בתיה בלסמי ("פותחים שולחן"), העוסקות בבישול ובאפייה. עלה בדעתי שמאמרים העוסקים בהיסטוריה, בשלל נושאים שונים, שיהיו ידידותיים יותר לקורא, עשויים לעורר עניין בקרב קהל קוראים גדול יותר מאשר אוהבי ההיסטוריה המושבעים. בדרך כלל, התחום מציב בפני הקוראים משוכות גבוהות למדי וקיים צורך לקרוא עשרות עמודים לפני שמגיעים ללב העניין – והמהדרים גם מוסיפים עשרות הערות שוליים ונספחים. נושאים מרתקים חבויים לא פעם בכרכים עבי כרס ובכתבי עת מקצועיים והקורא העמוס והטרוד בענייניו לא יגיע אליהם. לשמחתי, מלכה הסכימה לצאת איתי להרפתקה ומאז המדור מתפרסם בקביעות. אני חייב לומר שהופתעתי לטובה כאשר התברר שישנם קוראים קבועים למדור ומדי פעם מישהו כותב אליי (ואז אני מפנה גם למלכה, שתהיה גם לה קצת נחת...) או מביע דעתו בפגישה מקרית. תמיד הזמנתי כל מי שרצה להעיר ולהאיר לפרסם את דבריו במקומון, או שהתייחסתי אליהם במדור. הדיאלוג הוא, לדעתי, תמצית נפשה של ההיסטוריה. הרשימה הראשונה במדור, שעסקה בעברה היהודי של סח'נין, פורסמה לפיכך לפני 225 גיליונות. אכן, במידה מסוימת, זו הייתה מבחינתי תחילת העיסוק בהיסטוריה של מרחב הגליל בכלל ושל המרחב שבו קמה משגב בפרט. היה זה כשנתיים לאחר שסיימתי את כתיבת הדוקטורט שלי, דוקטורט שעסק בסכסוך הישראלי-ערבי. הזיקה למקום המגורים הייתה חלק חשוב בחינוך שספגתי מילדותי. גדלתי בגבעת נשר, שכונת פועלים בסמיכות למפעל למלט ולנשר, וההורים והסביבה הקנו לנו תחושות של גאווה במקום, שייכות ושורשיות בארץ. עם השנים, לרבות הלימודים והעניין האישי, נוספו לטור רבדים והעמקה, ובין היתר עסקתי במשך שנים בחקר היסטוריה מקומית, אחד הענפים של המיקרו-היסטוריה – הכוללת היסטוריה של אנשים, ארגונים, יחידות ויישובים. אכן, טורים רבים במדור הוקדשו במהלך השנים שחלפו לתולדות הגליל ולתולדות ההתיישבות במשגב. בדפדוף בגיליונות מצאתי ראיון של מלכה מאור עם ד"ר נמרוד לוז (גיליון 270, דצמבר 2005). באותו גיליון גם פורסם שבביה"ס משגב נחנך חדר להוראת השפה והתרבות הערבית לזכר צילה ובניה גלעד וליאור ז"ל, בני משפחת ניב שנרצחו בפיגוע בטאבה באוקטובר 2004. בחדר זה לימדתי במשך כמה שנים את המקצוע עולם הערבים והאסלאם, כל עוד היו תלמידים שהתעניינו בלימוד המקצוע. בראיון סיפר ד"ר לוז על מחקריו העוסקים בקשרי הגומלין שבין חברה, תרבות ומרחב במזרח התיכון ובכלל במקומות הקדושים. בסיום דבריו, אמר: "מה שקורה היום – המחקר שלי הפך להיות המקום שאני גר בו. הרבה מהדברים שאני עושה קשורים לרב-תרבותיות של הגליל" (שם, עמ' 18). הריאיון עם ד"ר לוז הבהיר לי אז עד כמה חשוב שאקדמאים ישתמשו בידע שצברו כדי להבין את המקום ואת המרחב שבו הם חיים. בדרך זו הידע האקדמי הופך למשאב ליצירה ולהתחדשות מתמדת, מכיוון שבמקום להסתכל רק על תהליכים גדולים, במנותק מההווה, הוא משמש לפרשנות ולפענוח. הכתיבה והמחקר בדרך זו מעניינים יותר את הציבור הרחב מכיוון שהם קרובים יותר למציאות. מאז, השתדלתי ללכת בדרך זו והיא אכן התבררה כפורייה מאוד. קו אחר, שגם הוא החל בבית ההורים, הוא העניין במאורעות היסטוריים גדולים בעולם כולו. הוריי האמינו בהשכלה וככל שיכלו, קנו את הסדרות הגדולות (זיכרונות צ'רצ'יל, אומנות העולם, תולדות האנושות ועוד) ומקומן היה כמובן בספרייה שבסלון. חוץ לארץ היה אז, מבחינתנו, מושג מופשט לגמרי והעיר הגדולה שאליה נסענו הייתה כמובן חיפה. באמצעות הספרים והאטלס הענק של "ידיעות אחרונות", יכולתי להפליג בדמיוני, מהספה האדומה בסלון, אל מקומות רחוקים ואל זמנים ועלילות של אנשים גדולים. כך התפעמתי מגדולתו של וינסטון צ'רצ'יל, עם קריאת תולדות מלחמת העולם השנייה שכתב ומגדולתו של דוד בן גוריון, עם קריאת כתביו. באמצעות תיאודור מומסן הכרתי את תולדות האימפריה הרומית. בספרו בן כמה הכרכים של פישר על דברי ימי אירופה עיינתי בבית השכנים. היה אז מקובל להשאיל ספרים וכך אני עושה עד היום. לפעמים עליתי עם הספר למרומי אחד מעצי האורן שהיו בחצר בית ההורים ולעיתים ישבתי על מעלה המדרגות ליד השער והתרעננתי בשיחות אקראי עם עוברים ושבים. הסקרנות נשמרה גם ברשימות שכתבתי במדור ומעת לעת עסקתי במאורעות היסטוריים גדולים (כגון מאה שנים למלחמת העולם הראשונה) ובתולדותיהן של מדינות רחוקות. רשומים אצלי נושאים נוספים רבים שאני מתכוון להגיע אליהם בעתיד. כך, לדוגמה, הניצחון הגדול של הצי האנגלי על הארמדה הספרדית, בשנת 1588, נראה לי נושא חשוב ומרתק מאין כמוהו. הסרט האנגלי "אליזבט", משנת 1998, משחזר בדרך מרתקת את ממדיו של המאורע ההיסטורי המציין את עליית עוצמתה של בריטניה. מכיוון שבהיסטוריה האירועים קשורים זה בזה, ייתכן שללא הניצחון על הארמדה הספרדית, בריטניה לא הייתה הופכת לכוח עולמי וללא הצהרת בלפור והמנדט הבריטי, לא היינו מגיעים עד הלום... 8 השנים שחלפו מאז שהתחלתי לכתוב את המדור היו שנים סוערות בגליל ובמדינת ישראל, בכל דרך. לעיתים הסערות הגיעו גם למשגב והשפיעו על גיליונות המקומון וגם על הרשימות שכתבתי. אנחנו חיים בתוך אזור רבגוני, רב-דתי ורב-עדתי, בקרב אוכלוסייה ערבית גדולה. בנוסף לכך, הגליל גובל בשתי מדינות עימות – סוריה ולבנון. תמיד התעניינתי בסיבות לסכסוך הישראלי-ערבי, במה שהיה בעבר ולאן פני הדברים כיום. המחקר ההיסטורי והמציאות של החיים מתחברים מאליהם, מכיוון שלמרבה הצער, הסכסוך רב השנים אינו נוטה עדיין לפתרון ומעת לעת נוספים פרקים לעלילה שאינה מסתיימת. כך אירע למשל במלחמת לבנון השנייה, בקיץ 2006. 5 טילים נחתו בטל-אל. אחד מהם פגע בביתה של משפחה ביישוב, אך למרבית המזל איבד מכוחו בגלל קורת בטון בגג, חדר דרך הגג והרצפה לקומה התחתונה, הקומה שבה הם ישנו, ונפל שם – מבלי לפגוע בהם. 2 טילים נפלו בקרבת ביתי. באותן שנים גם נערכו שני "סבבים", בין ישראל לבין רצועת עזה בשליטתו של החמאס. בעוד שב-2006 נדדו רבים דרומה, הרי שבקיץ האחרון, במסגרת "צוק איתן", הנדידה הייתה בכיוון ההפוך, ו"פליטים" מבאר שבע מצאו מחסה אוהד בביתנו בטל-אל, עם כלבתם. מטבע הדברים, חלק מהרשימות הוקדשו לניסיון להתחקות אחר גורמים, עמדות ודימויים הכרוכים בסכסוך ולמאורעות השוטפים. כפי שכתבתי לעיל, הופתעתי לטובה מתגובות הקוראים שאוששו את גישתי הראשונית. מעת לעת הציעו לי גם קוראים, בכתב ובעל פה, רעיונות וכיוונים למחקר נוסף. כך אירע לאחרונה בעקבות מאמר שפרסמתי במדור על מאורעות 1929 ועל הנס שאירע למשפחת אמי בחיפה. כרמלה נאמן מקיבוץ גשר הזיו התקשרה אליי והציעה שניפגש. כרמלה הייתה בת 5 כשפרצו המאורעות. היא קראה את המאמר וביקשה לספר על ילדותה ועל החיים המשותפים ליהודים ולערבים בעיר התחתית בחיפה באותן שנים. נפגשתי עם 3 נשים מרשימות ומרתקות, שחצו מזמן את גיל ה-90. זיכרונן היה צלול לגמרי והעברית משובחת, זו המאפיינת את הוותיקים. בסיפורן הצטלבו קווים מזיכרונות משפחת אמי, שהייתה אז בין המשפחות היהודיות שגרו בארד' אל-יהוד ליד ואדי רושמיה שבחיפה. שרה אגמון, הבת של אברהם וציפורה כלפון, אחת מהן, היא הבת הראשונה לנישואים בין אשכנזים לספרדים בחיפה. אברהם כלפון, אביה, הספרדי, איש ציבור ידוע בחיפה, היה התלמיד של סבי, שלום אלדאודי, כאשר לימד ערבית ועברית בבית הספר "הריאלי" בשנותיו הראשונות. ציפורה כהן, שהייתה בת 9 כשפרצו המאורעות, סיפרה בחיוניות רבה, בין היתר, על חוף הים בחיפה, לפני שהבריטים ייבשו חלק ממנו במסגרת הקמת הנמל החדש. כרמלה נאמן למדה בגימנסיה "ביאליק" עם מוני לולו, ממשפחת סבתי, שהחזיק בהדר חנות לממכר בדים, חנות הקיימת עד היום. קיבלתי ממנה בהשאלה את ספרו המרגש של ניסים לוי, נסומה מרחוב הפיג'מות (2009), המתאר את רחוב השומר, שאליו עברה משפחת אמי בשנות ה-30, בדומה למשפחות יהודיות אחרות, שנאלצו לעזוב את בתיהן בעיר התחתית עקב החרפת הסכסוך מ- 1929 ואילך. בשינוי קל לאמרה הידועה:" האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו", נראה לי שניתן לומר כי: "האדם אינו אלא סכום חלומותיו". אסור לנו לזנוח את חלומותינו, גם אם מימושם נראה רחוק ודחוק. התקווה לעתיד טוב יותר והאמונה שהוא אפשרי צריכה להוביל את מעשינו בכל תחום. כך גם לגבי המקומון והמדור שלי במסגרתו. לפני הסיום, מן ההכרח לומר משהו בשבחה של העורכת, שעודדה את כתיבתי ואת כתיבתם של רבים אחרים. המקומון שלנו, בתכניו וברמתו, הוא מקור מוצדק לגאווה, במיוחד כאשר משווים עם מה שמקובל במקומונים אחרים. זכור לי כי באחת הפגישות הראשונות עם הכותבים במקומון עלה לדיון מקומה של העיתונות. היו שטענו שהעיתון צריך להיות דומה לעיתונות הארצית המקובלת. מלכה התנגדה לגוון "הצהוב" על היבטיו השליליים – לשון הרע, האשמות סרק ועוד. במבט לאחור, נראה לי שטענה בצדק שיש לנו די והותר מן ה"צהוב" בעיתונות הרגילה וכי המקומון מיועד לסייע לבנייה ולא להרס. אכן, ביקורת עניינית ודעות שונות פורסמו בגיליונות, בלי קשר למעמדו של הכותב, אך ללא הרפש הרווח בעיתונים כיום. נראה לי שזו הדרך הנכונה והיא אכן עמדה במבחן הזמן. לחיי 500 הגיליונות הבאים שבדרך!ספרים שהוזכרו ברשימה דוד בן גוריון, במערכה, א-ה, ת"א, מפא"י/עם עובד (1957-1955) ויל דוראנט, תולדות התרבות, מ. ניומן, ירושלים ות"א (1969-1964) ניסים לוי, נסומה מרחוב הפיג'מות (2009) תיאודור מומסן, דברי ימי רומא, ארבעה כרכים, מסדה, ת"א (1952) ה.א.ל פישר, דברי ימי אירופה, שלושה כרכים, מוסד ביאליק מסדה (1962) וינסטון צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה, שישה כרכים, עם הספר (1957) | |
| bendoric@bezeqint.net |
