"אחי! ברוך בואך!" שמח לקראתו הגנן, "אתן לך את העץ היפה והמוצלח ביותר בחממה שלי, כדי שאתה, ילדיך וילדי ילדיך תיהנו ממנו".
הגנן הראה לעובדיו איזה עץ לחפור ולתת לאחיו. החוואי שמח מאוד. הוא העמיס את העץ וחזר אל ביתו.
בבוקר שלמחרת התקשה החוואי להחליט היכן כדאי לו לשתול את העץ החדש שקיבל. הוא התבונן ברחבי חוותו, שקוע במחשבות. "אם אשתול את העץ שם בגובה, הרוח עשויה לטלטל את הפירות מעליו לפני שיבשילו", חשב, "אם אשתול את העץ כאן, לא רחוק מהדרך, יראו אותו העוברים והשבים, והפירות היפים יפתו אותם לשדוד אותי", המשיך להתלבט, "ואם אשתול את העץ קרוב מדי לדלת הבית, הפירות לא יהיו בטוחים גם כן, כי ילדיי ומשרתיי יקחו אותם".
השנה הראשונה חלפה, ועִמה גם השנייה, והעץ לא הניב כל פרי. כשגם בשנה השלישית לא הניב העץ פרי, הזמין החוואי המאוכזב והכועס את אחיו הגנן לחזות בעץ העקר שנתן לו. "אתה רימית אותי", אמר החוואי לאחיו, "נתת לי עץ עלוב שאינו נותן פרי. זו כבר השנה השלישית שבה העץ עקר ואינו מניב דבר מלבד עלים".
הגנן התבונן בעץ וצחק. "אתה שתלת את העץ במיקום בלתי אפשרי. הוא חשוף לרוח צפונית קרה, ואינו נהנה מאור או מחום השמש", אמר לאחיו, "כיצד אתה מצפה שיניב פרי?"
"הטבע הוא נדיב ואצילי" המשיך הגנן להסביר, "אבל אתה שתלת את העץ בלב רע וחשדני. כיצד תוכל קרקע של קמצנות וקור להניב שפע פירות טובים?"
הסיפור מתוך: פרידריך קרומאכר, מעשיות, 1824.
תרגמה מאנגלית: קרן פייט
לפרטים נוספים kerenfite@gmail.com או 054-4791952