כותרת
> C;
1/1
בריאות

בטיפול - לשחרר, לתת להם לעוף

משגב | פורטל משגב בריאותפורסם: 22.03.15 , 18:26ע"י
רשת לינק
שם הכותב/ת:
 שעת ערב מאוחרת. אני בקליניקה ממתינה לדריה ולמתן. פעמים אני אוהבת להשתעשע בדמיוני ולנסות לתאר על פי הקול בטלפון, את מראה הדמויות של בני הזוג, שטרם פגשתי. תמיד יש מתיחות קטנה וכמעט בלתי מורגשת לפני שאני פוגשת זוג חדש, ומניסיוני, היא מפשירה כבר במהלך הדקות הראשונות של הטיפול. קולה של דריה בטלפון היה חם ומלטף. רגשי כזה, אני נזכרת ומוצאת עצמי הפעם מופתעת למראה האישה לבושת השחורים ובעלת הליפסטיק הלוהט שצועדת לחדרי. אני מזכירה לעצמי שהקול פנימי מהמראה, המראה שלעיתים כה קרובות מתעתע בכולנו. מתן צועד אחריה בכניעה, גבר גבוה ונאה עם מבט, שכמו נכנס אל מתחת לשטיח, כנוע ומובס. כמו אומר הוא מבטו "אני פה בשביל אשתי".
דריה מספרת בקול חזק ובוטח שהם נשואים כבר המון שנים. בבית יש ילדים שהקטן מביניהם סיים את כיתה ח'. היא עובדת ומוערכת והוא מובטל שמחפש את עצמו. במשך שנים עבדו יחד במקום עבודתה כשהוא מדדה בקושי בעקבותיה, מתחרים על תשומת הלב והתשורות מצד הבוס – תחרות שסופה ידוע מראש. הם עדיין קוראים זה לזה בשמות חיבה. עדיין מביטים זה בזה לאישור או לשלילה של דבריהם, הם עדיין ביחד, אני מרגישה.
הילדים בסדר, הסקס גם אך המשפחות שלנו או ליתר דיוק המשפחה שלו – ממררת את חיינו הם מספרים. ככל שנמשכת השיחה יוצא לאור הקשר ההדוק והבלתי נפרד של מתן עם משפחתו. קשר שלא מאפשר לזר להיכנס לתוכו, לחוש בו בבית או לחיות במקביל אליו. משימת ההיפרדות ממשפחת המוצא היא משימה מורכבת. מתן כבר אבא ל-3 ילדים בוגרים ובכל זאת בעיני רוחו המשפחה האמיתית שלו היא אבא, אימא והאחים. גבר בן 45 שנאבק על להיות נפרד ועצמאי.
 
הילדים שלנו והתפקידים שלהם
התמימים שבינינו רואים בהולדת ילדים רק דרכו של עולם. הכנים שבינינו מודים, שאנו מביאים ילדים לעולם, גם מתוך צרכים נרקיסיסטיים של עצמנו. כשילד בא אל העולם הוא מרגיש, מריח ומנותב אל הוואקום שבנפשנו, בתוך מערכות היחסים שלנו ואל המקום שבו כל אחד נמצא בתוך חייו, על מורכבותם.
ילד שנולד הבכור מבין הילדים מקבל תפקיד. ילד שנולד לאחר שאימא איבדה את אמה שלה מקבל תפקיד. ילד שנולד לזוג חד מיני מקבל תפקיד. בעצם, כולנו כהורים מעניקים לילדינו "משרות" שחלקן גלויות וברורות, אך רובן אינן מדוברות ולרוב גם אינם מודעות. מה היה התפקיד שלי כילד במשפחה שלי? מה התפקיד של כל אחד מילדיי במשפחה שאני בניתי?
 
מתן – משרה ללא תאריך פג תוקף
בתהליך הטיפול מתן היטיב להתבונן באומץ רב על התפקידים שהוא מילא בבית. בן יחידי בין בנות, במשפחה שבה הזוגיות בין ההורים רעועה, הוא היה ועודנו בן זוגה הנפשי של האם. הוא זה שמחבק אותה, שמנחם אותה ושמספק את משאלותיה. כבול ונאמן לצרכיה. מהרגע הראשון האם לא אהבה את כלתה המיועדת. היא עיקמה פרצוף אך נענתה למנהגי החברה ושחררה את בנה להתחתן עם בחירת ליבו, לפחות באופן פיזי. בפועל, היא מעולם לא הרפתה ולא שחררה את מתן, הותירה אותו קרוע בן שני עולמות ואת כלתה נשואה ללא בעל אמיתי שיהא לה. בעל עם נאמנות חצויה וכואבת.
 
לשחרר אותם אל החיים
התפקיד שלנו כהורים, התפקיד הגדול מכולם הנו לעטוף, לחבק, לחנך ולאט לאט ובאופן מותאם לשחרר אותם אל החיים. לאפשר להם לעוף, נשרים משוחררים בטבע היקום. להיקשר ואז... לשחרר. מי אמר שמשימה קלה היא ההורות? בחלוקה גסה, אנו רואים במהלך התפתחותם של ילדים שתי קבוצות קושי עיקריות. הקושי ההורי להיקשר, להתמסר, לוותר על הצרכים הנרקיסיסטיים שלו ושלהם כזוג לטובת הילדים והקושי לשחרר – לשחרר את החבל, בקצב הנכון – לא מהר מדי ולא לאט מדי, בריקוד ובהתאמה לצרכים ההתפתחותיים של הילד.
 
אחרית דבר
אילו רק אימא של מתן הייתה יודעת. אילו רק הייתה יודעת שלמרות שלכאורה שחררה את מתן פיזית, הרי שרגשית הוא כבול אליה בטבור. אילו רק הייתה יודעת מה המחיר שמתן משלם – בהגשמה האישית שלו, ביחסים הזוגיים שלו וביכולתו ליצור משפחה נפרדת...אילו רק הייתה יודעת – האם אימא של מתן הייתה משחררת? בהסתכלות אחורה בזמן, דרך הדורות במשפחתו של מתן, נמצא גברים אחדים שלא שוחררו מעולם מחבל הטבור של אימא. דורות של נשים שהבן במשפחה קיבל את התפקיד הקשה מנשוא – להיות בן זוגה הנפשי של אימא. מתן החל לראשונה לשנות את ההיסטוריה. נאבק על עצמאותו. על נפרדותו. מפלס דרך בג'ונגל הסבוך של משפחתו אל עבר יצירת עולם מעט שונה. מעט אחר. הרבה יותר אפשרי.
כשאנו נאחזים ולא מרפים, גופנו מכווץ ולבנו קשה. כשאנו משחררים את החיים ואת ילדינו לעולם, לבנו נפתח, גופנו מתרחב ומתרווח ולפתע כאילו ניתן סוף סוף לנשום.