ריפוי הוליסטי - על מסכות ועל הסכמים (בשיתוף עם מיכל שחר)

 כשהייתי ילדה והתקרב חג פורים, התרגשתי תמיד מחדש מהמחשבות על התחפושת שאמי תתפור לי. אמי הייתה עמלה שעות על הכנת תחפושת מושלמת. זה היה כמו מעשה קוסמות. הייתי אומרת לאימא למה אני רוצה להתחפש, מתארת בדיוק איך אמורה להיראות התחפושת, ותוך ימים בודדים תחפושת מושלמת הייתה נתפרת לפי מידה.
ברבות הימים, נהניתי גם אני לתפור לילדיי את התחפושת המושלמת. מעולם לא הגעתי לרמת התפירה של אמי, אבל לרוב ילדיי היו מרוצים.
עם השנים, התוודעתי לפן בתוכי, שלמעשה ממש לא אוהב להתחפש. אני נהנית לתפור את התחפושת, אבל יש בי חוסר רצון בולט להתחפש בעצמי.
על מנת לכתוב את המאמר הזה, ישבתי עם חברתי הטובה מיכל שחר ממעלה צביה, ופתחנו בשיח גלוי וחושפני סביב השאלה מה זה תחפושת עבורנו. ממש נבירה הדדית, כמו ששתי מטפלות מנוסות אוהבות לעשות.
די מהר מצאנו עצמנו מתבוננות פנימה בשאלה היכן נמצאות המסכות בחיינו? היכן השקרים? יהודית רביץ היטיבה לכתוב עליהם...
"שקרים שקטים שקרים קטנים 
בתוך ליבנו ישנים  
...שטים הם עצומי עיניים"... 
אף אחד לא נהנה להודות שהוא עוטה מסכה.  "אני?" כליל השלמות, מלאך זך כנפיים, מליץ יושר, טלית שכולה תכלת. אך בינינו לבין עצמנו, אנו מכירים את השקרים הקטנים. כשאמרנו "אוהב" ולא באמת חשנו אהבה, כשנשבענו בהן צדק שאין לנו אינטרס, אבל הרווח האישי הוא שהניע את המעשה. אין שום רע באינטרס, כל עוד הוא נאמר בגלוי...    
ככל שהעמיק השיח, הבנו, מיכל ואני, שהשקרים והמסכות שבין אדם לבין עצמו ובין אדם לבין חברו, קשורים רובם בהסכמים כתובים, או לא, שנועדו לעגן הסכמות במערכות יחסים על מנת להגן על כל הצדדים. בעבודה, בין הורים לילדים, בין בני זוג... 
 
תהינו, האם יכול להיות שהסכמים נועדו כדי להגן על רווחים? למנוע הפסד?
האם הם נועדו להיות שם בגלל שישנה אמונה שלא ניתן לתת אמון באמת ולכן צריך לשמור על הקיים כדי שלא ידרדר ברגעי חולשה?
ובקשר זוגי...מערכת הסכמים וחוזים פנימיים קיימת כל הזמן. הרי לכולנו ישנן חולשות וכדאי שניתן להן מענה עוד לפני שיתפרצו, כי מי יודע מה יקרה אם לא נדע להתמודד איתן כשיעלו? אז ליתר ביטחון נסכים מה מותר ומה אסור. כדי שלא נמעד אז בוא נסכים ש...
תהינו – האם הסכמים נועדו להיות שם כדי שלא נחוש כאב?  
האם יכול להיות שההסכם הרלוונטי היחיד הוא לעשות הכול כדי לא להזיק האחד לשני, להיות רגישים ולפתח עדינות שהולכת וגדלה ולעשות הכול כדי לאפשר את צמיחת האחר באהבה?
האם יש דרך אחרת לתת לאהבה להיות נוכחת לפרק זמן ארוך של חיי נישואים שלמים, מלבד הסכמים?
זו שאלה אמיתית עבורנו. הרי אחד הדברים הקריטיים הוא צורך לחוש ביטחון. הבנו שתינו שבמשך שנים, כדי לחוש ביטחון בכל דבר, עטינו על עצמנו מסיכה ושריון כדי להתאים עצמנו, כדי לשמור מפגיעה. אכן הצלחנו. המסכות עזרו לנו והצלחנו ברמה מסוימת להיות רואה ואינה נראית. ראו אותנו...אך לא באמת. מתוך מסיכה תמיד אפשר להתבונן, אך לא באמת לקחת חלק פעיל ומדויק בחיים.
מיכל: "אני זוכרת את התקופה שבה הסתובבתי עם כאב חזק לאחר טראומה אדירה, שלא רציתי להתמודד איתה, ועטיתי על עצמי מסיכה של יעילות, אימהות, שמחה ובמיוחד קלילות. המסכה הזו שכנעה את סובביי. את עיניי הכואבות הצלחתי להסתיר אפילו מעצמי, עד שיום אחד במבט חטוף במראה ללא התראה, נבהלתי. ראיתי את הכאב, ראיתי גם שוויתרתי בעצם על להיות, להרגיש, לגלות מי אני, להתאבל ועוד יותר – לאהוב באמת.
הבנתי לאחר מכן, שכדי לשמר את הנאצל, את ההתעלות, את מה שחשבתי כמקודש, בניתי מגדל גבוה מאד של ערכים כמו: להיות חזקה, להיות בשליטה. לא לדבר את המאוויים שלי גם לא עם עצמי.  
הבנתי שדרך חדשה קוראת לי להתגלות ושמה שראיתי קודם כאמת איתנה, התגלה לי כמגדל ללא יסודות למרות, שהוא נראה מאד טוב בעיני החברה, משפחתי, הוריי. הבנתי שההסכם הלא מדובר, שאף אחד לא הכריח אותי להיות בתוכו, הוא להיות בשתיקה.
המסכה השומרת על ההסכם נפלה ואתה התגלגלו על הרצפה שקרים שסיפרתי לעצמי כל חיי...התחלתי לראות את האמת. מאותו הרגע נפתחה לי הדרך".
תהינו יחד – האם יכול להיות שהסכמים גורמים לנו להתגייס בניגוד לכמיהות הפנימיות שלנו? ויכול להיות שהן עצמן, לא כאלו איומות ואינן דורשות הסתרה?
ומה היה קורה אם הכמיהות האלה היו גלויות וכבר לא היה צריך לקרוא להן שקרים בגלל שהן לא מוחבאות? מה אם הכמיהות האלו היו מקבלות אוזן קשבת אצל עצמי?
האם יכול להיות שעידן חדש של אמון ושקיפות נכנס לפתחנו? 
 
"ואור בהיר עולה וצף על פני החדר 
אתה יודע מי אני, יודעת מי אתה 
הכול בסדר, הכול בסדר" / יהודית רביץ
 
"טבו – לגעת במה שלא מדברים" סדנת סוף שבוע לבני 32-22 בנושאי זוגיות, מיניות והתנהלות רגשית, בהנחיית מלכה פלדשטיין ומיכל שחר, בתמיכת אשכול צעירים במועצה האזורית משגב, תתקיים ב-18/4-17/4. לפרטים נוספים לפנות במייל.