מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?

 כבר מספר שנים שיש לי דיאלוג בלתי פתור עם חגי ישראל.
שני החגים האהובים עליי ביותר הם ראש השנה וחג הפסח. ראש השנה על שום התחלה חדשה וההתרגשות שהיא מביאה איתה, כמו איזו תיבת הפתעה סגורה שאת תוכנה אני מנסה לנחש.
חג הפסח על שום ההתבוננות האישית שלי ושל בן זוגי שיחיה, על נושא החופש הפנימי בחיינו, ועל כמה אנו חשים חופשיים ברמה הרגשית והרוחנית לחיות את ה"אני" אותנטי שלנו בפן הגשמי.
אולם חג הפסח תמיד מביא לפתחי גם אתגר. האתגר עבורי הוא בדיקה מחודשת מדי שנה – האם מתאים לי לחגוג את החופש באותה נשימה עם תבוסת ה"אויב". ומדוע ברבים כל-כך מחגי ישראל אנו צוהלים על שמחה לאיד (כמו חנוכה ופורים למשל...).
ומה מתוך כל זה רלוונטי לחיינו היום?
אינני מתכוונת לאמץ חיים שאין בהם הטבעת חותם של עברי, אלא אני שואלת מה מתוך העבר אני רוצה להדגיש כמרכיב שעיצב אותי כפי שאני היום?
האם כאשר אנו קוראים על רבי גמליאל בהגדה של פסח אנו בכלל עוצרים לשאול מי היה האיש ומה כתוב פה בכלל? האם כל זה אינו אלא ריטואל מן הפה אל החוץ הבא יחד עם שיגעון קניית המתנות והזלילה?
בכל שנה אני שואלת את עצמי מחדש את אותן שאלות, ובכל שנה אני נענית לבקשת ילדיי לא לוותר ולקרוא את ההגדה, וגם לצרף את המחשבות האישיות שלנו.
בכל שנה אני מחפשת את קצה החוט שיוכל לחבר אותי עם המסורת שגדלתי עליה. איזה רעיון שימשוך אותי לתת משמעות לרגע הזה.
השנה חג הפסח תפס אותי עם ארבע הקושיות.
מה השתנה בנו? האם העזנו לזוז מהמשבצת? לחשוב מחוץ לקופסה? לצאת מאזור הנוחות כדי להתפתח ולחקור שדות חדשים? לחוש, ולו עוד טיפה, את החופש לפעול לפי קול פנימי גם כאשר הוא נוגד את ה"מקובל"?
האם העזנו לתת לילדינו את הדרור לחקור את חייהם באמת?
ברמה האישית עברתי השנה שני תהליכים משמעותיים – האחד הוא הגדרת עיסוקי כמטפלת מינית תוך התגברות על החשש הגדול של "מה יגידו" ושל הפחד מקבלת ריקושטים חברתיים והרמת גבות, לאחר שנים ארוכות של עיסוקי כפיזיותרפיסטית ילדים. נפשי לא שקטה עד אשר הסכמתי לעשות את התפנית "רשמית". ללכת על כל הקופה, להתפטר ממקום עבודה בטוח ולהתחיל לצעוד בדרך אל הלא נודע. דרך שאין בה שום הבטחה פרט לאותנטיות, לתחושת סיפוק ולמימוש ייעוד. שואלים אותי פעמים – מאיפה היה לי האומץ? ותשובתי היא שתפילה עמוקה להשלת הפחד והמבוכה והליכה עם האהבה, היא האומץ שלי.
התחום האחר שבו העזנו לזוז מן המשבצת הוא הדרור שנתנו לבננו המתבגר לחקור את עצמאותו הלימודית בדרכים שונות, ללכת אחר צו לבו, להתאכזב, להיכשל, ולבסוף לפעול מתוך עצמו לחיפוש המסגרת המתאימה לסקרנותו הטבעית והמעודדת את הייחודיות שלו.
...ומה השתנה עבורכם הלילה הזה מכל הלילות? מה אתם רוצים לשנות? מה הייתם עושים אחרת בחייכם אילו איש לא היה שופט אתכם, אפילו לא אתם עצמכם? איזה שינוי יביא שמחה אמיתית ללבכם? 

חג אביב שמח ומלא דרור לכולנו!