הפולנייה ה"טובה" / שמואל יזרעאלי, מכמנים

גטו ורשה מתישהו בשנת 1942
עם זריחת החמה, יצאנו לדרכנו, אחותי חנה ואני הקטן נגרר אחריה.
זה היה מסענו היום יומי לחפש מזון – השתחלנו בין הגדרות, הרחק מעיניהם
של החיילים הגרמנים ששמרו על מגדלי השמירה הגבוהים.
בשעות הבוקר בעת דמדומים, היו החיילים מנומנמים ממשמרת הלילה
המתישה והראות הייתה מינימלית וערנותם הייתה דלה.
למדנו את השעות האלו וניצלנו את המצב על מנת לחמוק מהגטו לשטח
הארי, כלומר לשטח מחוץ לגטו, שם גרו הפולנים.
חיטטנו בערימות האשפה, בפחי הזבל, בשולי החצרות, לפעמים מצאנו
קליפות תפוחי אדמה, ירקות רקובים, עקרת בית שלא הורידה כביסה בערב,
הכול היה זמין וסחיר. בעיקר חלמנו למצוא לחם, רק פרוסת לחם שחורה
אחת, מצילת נפש.
בוקר אחד יצאנו לדרכנו והגענו לקצה שכונה מרוחקת. מרחוק הבחנו
באישה עומדת בחצר ותולה כביסה.
כמו חיות טרף קטנות מפוחדות וזהירות, מורעבות ולמודות סכנה,
התקרבנו לעבר האישה, עכשיו ראינו אותה יותר ברור, כבת חמישים-
שישים, עם שביס צבעוני לראשה, סינר על מותניה. ככל שהתקרבנו
אליה, ראינו פנים טובות ועיניים מזמינות.
הנה, חשבנו בלבבותנו הקטנים, אולי אולי כאן אצל האישה הזאת נקבל פרוסת
לחם, אולי משהו אחר, פרוסת נקניק, עצם של עוף. האישה עשתה לנו
תנועות מזמינות שנתקרב, שלא נפחד. היינו כל כך מורעבים, תמיד היינו
מורעבים. הרעב היה חבר קבוע, הרעב מדחיק סכנות, הרעב הורס כל
מחשבה בהירה, הגוף המותש חדל להבחין בסביבה, הרעב הנורא פגם בכל
הרגלי הזהירות שלנו.
פניה וגופה המזמין של האישה גרמו שנאבד לחלוטין את אינסטינקט הפחד.
התקרבנו אליה בצעדים זריזים עד למרחק של שלושה, ארבעה מטר.
פתאום בזינוק אחד, הוציאה האישה מאחורי גבה נבוט עץ ענקי והסתערה
עלינו בשצף קצף.
בשנייה הראשונה קפאנו על מקומנו, ההפתעה הייתה מהממת, בשנייה
הבאה ראינו מולנו נבוט מתעופף, פנים סמוקות, עיניים רושפות רוע, פיה
זעק זעקות שבר בפולנית "ג'ידי, פרשיבי ג'ידי".
עכשיו ראינו מולנו את מלאך המוות, היינו קטנים וזריזים ממנה, הרמנו
רגליים ונסנו משם, כל עוד יש בנו רוח חיים.
האישה המשיכה לרדוף אחרינו, עכשיו יצאו עוד אנשים מבתים סמוכים
והצטרפו למרדף, שמענו את זעקותיהם " ג'ידי, פרשיבי ג'ידי".
רצתי ללא אומר אחרי אחותי, רצתי ונפלתי.
 "רוץ שמוליק, רוץ" צעקה חנה אחותי, "רוץ מהר".
רצתי ונפלתי, רצתי ונפלתי. כך המשכנו לרוץ עד שהגענו לגדרות הגטו,
הרודפים אחרינו לא נראו עוד.
הצליח להם, הבריחו את הג'ידים הקטנים.
חזרנו לגדרות הגטו מוקדם יותר, עכשיו היו שומרים רעננים, הראות הייתה
טובה ועלינו ריחפה עכשיו סכנת מוות מיידית.
הסתתרנו בין הקוצים והצמחייה ועקבנו בדריכות אחר תנועת השומרים על
המגדל. כשראינו את גבם השתחלנו בזריזות מתחת לגדר ורצנו לתוך בית
הקברות היהודי. שם היה שקט.
התיישבנו נושפים ונושמים בצל מצבה גדולה. אני ישבתי ושתקתי, לא
הוצאתי מילה. חנה אחותי ישבה לידי ובכתה, מים רבים זלגו מעיניה.
כשנרגענו שאלתי את חנה, " תגידי חנה, מה זה פרשיבי ג'יד?"
עד עכשיו שמעתי הרבה משפטים, שידעתי שהם מכוונים אלינו, ליהודים,
בעיקר בגרמנית, "פפלוכטה יודה", "קום אהר שוויין", את פשרם של
משפטים הבנתי היטב, היה לי מספיק זמן ללמוד את פשרם.
היום למדתי משפט חדש בפולנית, "פרשיבי ג'יד" שפירושו יהודי מכונם,
יהודי מזוהם, אפשר שניהם ביחד.
למדתי היום עוד פרק בשנאת היהודים. במו עיניי ראיתי אישה מבוגרת,
הופכת באחת למפלצת. רגע אחד פנים מאירות, מזמינות, רחמניות, רגע
שני רוצחת זקנה, עם נבוט כבד ביד, זמין להרוג ילדים יהודים.
עברו שנים רבות, שמעתי על אנשים אחרים, פולנים רוסים שהצילו
והסתירו יהודים מציפורני הנאצים ועוזריהם.
שמעתי על אנשים שהסתכנו ממש לעזור ליהודים.
לי אישית בכל השנים הארורות האלו, בגטו וורשה וגם במקומות רבים
אחרים, לי לא הזדמן לפגוש אישה או איש כזה.
משפט הצעקה של אחותי, "רוץ שמוליק, רוץ" נחרט בתודעתי .
לימים נשבעתי שאני לא רץ יותר, מפני איש, אפילו שהוא מצויד בנבוט.