בטיפול - כשאת אומרת "לא" – למה את מתכוונת? (מאת דנה וייסברוט)

 איתן וכנרת (שמות בדויים), בשנות ה- 50 לחייהם, התיישבו מולי כשהם רחוקים זה מזה, אינם משירים מבט זה לזו, עסוקים בסיפורם על נטלי, בתם היחידה. נטלי טרם פרשה כנפיים מהקן המשפחתי. היא יפה ומוכשרת, הם מספרים, מאוד רזה ומתביישת בגופה הלא מפותח. היא תלמידה טובה, יש לה חברים ובכל זאת הם מרגישים שמשהו לא בסדר איתה. היא מסתגרת בחדרה שעות על גבי שעות. נראית עצובה אך לא מדברת. מדי פעם יש לה התקפות זעם – בעיקר כלפי אבא, מדי פעם יש לה שיחות – בעיקר עם אימא. לכאורה פשוט נערה מתבגרת. אך אבא ואימא יודעים שמשהו לא בסדר.
הם רוצים לדבר עליה. אני רוצה שידברו עליהם. הם תמהים אך מסכימים. מדברים על קשיי המערכת הזוגית לאחר שנים של שחיקה, מדברים על הבדלי המנטאליות והתרבות ביניהם, על הקרבה של אימא לנטלי ועל חוסר האונים ועל המרחק של אבא אל מול הזוגיות והאינטימיות של רעייתו ובתם. הם רוצים להתנער מהנושא וללכת, ואני מזמינה אותם להישאר לתהליך ממוקד, תהליך שיש בו משפחה ולא רק נערה המתמודדת לבדה עם העולם. האב אינו מאמין שאפשר לתקן. השלים כבר עם העובדה שזו היא מנת חלקו מול בתו – ריחוק זהיר והרבה כאב לב.
השבוע חולף ביעף. הדמויות של איתן וכנרת נותרות חקוקות במוחי. אני סקרנית לפגוש את נטלי ומחייכת אל הדמות המצטרפת אל הוריה לחדר הטיפולים. נטלי רזה ויפה, מחייכת בפתיחות מפתיעה ונראה שיש פה מישהי בשלה לתהליך. נטלי בהווייתה, כמו מחייה את זוג הוריה, הורים עייפים ומובסים מקשיי החיים.
לאט לאט אבא ונטלי מדברים בכאב על המרחק, על השונות, על הפערים, על הנוקשות, על הקושי לשים גבולות, על התקפות הזעם. לאימא קשה להכיל את הקרבה שאט אט נוצרת בין האב לבין בתו, והיא מודה שנטלי, בת הזקונים שלה, תמיד הייתה עבורה תנחומים מתוקים על אובדן הזוגיות, על ההזדקנות, על פספוסי החיים. היא מבינה אט אט את חלקה ביצירת הנתק בין איתן ובין נטלי.
השתיקה מתחלפת במילים. האיפוק מתחלף בזעם ונאמרות מילים שמעולם לא נאמרו. נטלי מתארת את סלון ביתם השומם – את אימא שמתיישבת מול המחשב, את אבא שמתיישב מול הטלוויזיה, ושואלת: "למה יש לי להצטרף?..." מצביעה בבירור לעבר הנתק הזוגי, לייאוש האישי של כל אחד מהוריה, לתחושת האין והמוות שהיא מצופה להחיות ולהאיר בנעוריה המתפרצים.
"אני כבר לא בסדר הרבה זמן!" היא מטיחה בהם, "ועכשיו...סוף סוף התעוררתם". ההורים מתגוננים, מרגישים אשמים אל מול ההטחות הזועמות. חסרי אונים מול הדלת הסגורה תמידית ומול המענה הסטנדרטי היבש והמרחיק: "הכול בסדר..."
 
כשאת אומרת "לא" למה את מתכוונת?
כהורים לנוער בגיל ההתבגרות אנו שומעים פעמים רבות את המילה "לא". "לא רוצה לסדר את החדר, לא זקוקה לעזרה, לא רעב, לא מצטרף אליכם לטיול...". כשהם היו קטנים צחקנו וקראנו להם "דובי לא לא", מבינים שמאחורי ה"לא" יש שלב התפתחותי, ולומדים לא להתייחס אליו, אל ה "לא" פשוטו כמשמעו. משום מה, בגיל ההתבגרות אנו לוקחים הכול מאוד ברצינות, פשוטו כמשמעו. לפעמים בני הנוער צריכים עזרה ואומרים שהכול בסדר. לפעמים הם לא סתם מסתגרים בחדר – משהו באמת מציק להם, לא רק כיוון שהם בגיל ההתבגרות. לפעמים שווה להעז וכן להיכנס לחדרם. להתעקש ולהציע סיוע כאשר הם נראים שקועים מדי בעצמם באופן מדאיג. נכון, לפעמים צריך לדעת להרפות ולקבל אך לפעמים ההתעקשות וההתמדה מפתיעים אפילו אותנו עצמנו.
 
 
תתקני לי את הילדה בבקשה
כשהוריה של נטלי הגיעו, כל מה שהם רצו זה שאטפל בנטלי. שאתקן את "מה שהתקלקל". ההזמנה להשתתף בתיקון תפסה אותם לא מוכנים. צריך אומץ רב כדי להסתכל פנימה ולקחת אחריות על דברים שלא עובדים לנו... להסכים לראות את מה שאנחנו עושים ביום יום ובכך יוצרים מציאות. איתן וכנרת הסכימו להתבונן גם בעצמם. לקחת אחריות על הזוגיות שאינה עובדת ביניהם, ולדבר עליה לראשונה. להתבונן כיצד נטלי מהווה פיצוי לאימא על קשיי החיים וכיצד אימא מרחיקה באופן לא מודע את בתה ואת בעלה זה מזו. איתן הסכים להעז ולהתקרב לבתו. לשוחח עִמה, להתקרב אליה – להיות לה לאב אמיתי.
הבית של כנרת, איתן ונטלי הפך יותר ויותר לבית. מדי פעם הסכימה נטלי לצאת לסלון. איתן וכנרת הסכימו להיות קצת יותר יחד זה עם זה. ונטלי – היא הבינה גם כן את חלקה במערכת היחסים במשפחה ולאט לאט החלה לשתף את הוריה יותר ויותר בעולמה הרגשי, מעזה להוציא את ראשה מהשריון.
בפגישת הפרידה שלנו אמרה לי נטלי: "הבית שלנו לא מושלם, כנראה שלעולם לא יהיה, אבל זה בהחלט הבית שלי!"
אני מסתובבת עם המשפט של נטלי וחושבת לי כמה נפלא ולא תמיד פשוט, להפוך את העולם כולו לבית שלנו. למקום שבו אנחנו פשוט אנחנו, אוהבים, רצויים ובטוחים.