כותרת
> C;
1/1
תרבות ופנאי

"איימי": להרוג את איימי ווינהאוס

משגב | פורטל משגב תרבות ופנאיפורסם: 09.08.15 , 09:47ע"י
רשת לינק
שם הכותב/ת:
 2006: איימי וויינהאוס, הילדה היהודייה,"אחת משלנו", מוציאה את הסינגל שיהפוך אותה למותג מסחרי בינלאומי. כל העולם רוצה נתח ממנה. היא כבר אינה שייכת לעצמה. ברגע הזה אנחנו מאבדים את הקשר האישי והחם עם איימי. ואיימי מאבדת את השליטה על חייה. היא עוזבת את העולם שלנו ונוסקת לפלנטה אחרת, מוקפת בהבהובי מצלמות התקשורת. זה הרגע שבו הגורל שלה נחתם. מכאן כבר לא תהיה לה דרך חזרה.
לא צריך להכיר את המוסיקה שלה. לא צריך לאהוב את הסגנון או את הטקסטים שלה. הסרט מפגיש אותנו עם דמות חד פעמית: עם כריזמה שורפת והומור ממזרי. בן אדם כובש ולא צפוי. איימי, עם חיוכה העקום והעיניים הבולטות, כל כך חיה ובועטת בסרט, שקשה להאמין שהיא כבר לא איתנו.
החיים הקצרים של איימי וויינהאוס היו טרגדיה קלאסית. בפשטות, באופן חזותי ונגיש, הם מתגבשים למול עינינו: הם מסופרים דרך נקודות השיא והשפל – מהעלייה המטאורית ועד הסוף הידוע מראש.
וכמו בכל טרגדיה, זה בעיקר סיפור של יעוד, של גורל. הכישרון המיוחד של וויינהאוס הביא אותה לפסגת עולם המוסיקה בלי מאמצים מיוחדים (ככה לפחות זה נראה בסרט). היא נולדה זמרת בכל מהותה – עם קול מיוחד ועם אישיות מוסיקלית נדירה. ובמקביל, עולם הצללים בנפשה הולך ותופס שליטה על חייה – מהבולימיה והדיכאונות בילדות ועד ההתמכרויות המפורסמות. איימי וויינהאוס של הסרט נולדה כדי למות בגיל מוקדם, בלי סיכוי לשרוד בעולם הזה. האם זה היה מחיר הכישרון שנקבע בשבילה?
והאם למישהו בכלל הייתה יכולת להציל אותה?
אולי לגברים? הגברים של חייה. האב שצץ משום מקום כשהיא הגיעה לפסגה. והחבר שידע להיות שם לצִדה כשהיא התחילה להיות מכרה של זהב. היא אהבה אותם אהבה עזה והעריצה אותם. היא הקשיבה לכל מה שאמרו לה. והם מצדם ידעו לחלוב עד תום את התרנגולת שהטילה ביצי זהב. הם דחפו אותה לעוד סיבוב הופעות. לצלם עוד סרט ליחסי הציבור שלה, כשכבר ברור לגמרי שהיא לא תשרוד את זה מבחינה נפשית. זה שובר את הלב לראות לנגד עינינו את חוסר העניין המוחלט של אביה במצבה. 
מי נושא באחריות למה שקרה לה? מנהליה שניווטו את הקריירה שהייתה גדולה על הנפש השברירית שלה? חברותיה שלא הייתה להם כלל השפעה עליה? משפחתה המפורקת? ומה עם איימי וויינהאוס עצמה?
ליוצרים יש המון אהבה והערכה אליה, בלי טונים שיפוטיים. הם מציגים לנו אותה על יופייה הנדיר ועל פגמיה ההרסניים. אנחנו לומדים להכיר את שורשי היצירה שלה, עדים למקומות שמהם נולדו שיריה. "איימי" הוא מכתב אהבה, הספד וגם כתב האשמה נוקב.
 
צרפת בלי טעם וריח
על "5 עד 7"
כולם אוהבים דרמות רומנטיות גדולות מהחיים. לא צריך שהן יהיו מקוריות במיוחד, שיסחפו אותנו, שירגשו, שנזיל דמעה. ואצל האמריקאים, אם כבר רומנטיקה אז שיהיה עם "טאצ'" פריזאי. האמריקאים משתגעים על צרפת: הם מתים מסקרנות, נעים בין משיכה לבין רתיעה מהמיתוסים על חיי האהבה של הצרפתים. ככה נולד לו "5 עד 7" , סרט הביכורים של תסריטאי הטלוויזיה הוותיק, ויקטור לוין.
בריאן (אנטון ילצ'ן), חנון יהודי טיפוסי, מנסה לפרוץ כסופר בניו יורק. זה לא כל כך מצליח לו, אבל בדיוק אז הוא פוגש את אריאל (ברניס מארלו) היפהפייה, המבוגרת ממנו בכמה שנים טובות.
אך כמובן שיש פה "קאצ'": אריאל נשואה באושר. היא מציעה לבריאן דבר שנראה לו תחילה בלתי מתקבל על הדעת: לנהל מערכת יחסים שלמה בשעות שבין אחר הצהריים ועד לארוחת הערב: מ-5 עד 7. בריאן, ילד יהודי טוב ואמריקאי לתפארת, המום ומסרב. אך אהבתו לאריאל חזקה ממנו והוא נסחף לרומן עם הצרפתייה המסתורית. אך אבוי, כמה שהרומן שלהם גועש וסוער, הוא תמיד יהיה תחום בחוקים הכובלים שאריאל מציבה. והאם הסידור הצרפתי יספק את בריאן? ויכול להיות שהצרפתים דווקא גילו את המתכון לחיי הזוגיות המושלמים?
"5 עד 7" מקיז דם ומחרחר ממאמצים מגוחכים להראות כמה שיותר קלאסי, א-לה פריזאי. יש פה כל קלישאה אפשרית של הז'אנר, בגרסתה הדהויה והמסמורטטת ביותר. התוצאה אלגנטית, אבל  תפלה וקרה. אנחנו לא זוכים להרגיש שום דבר. על האהבה הבוערת – מספרים לנו. על הקשיים המייסרים של מערכת היחסים בין אריאל לבין בריאן – מספרים לנו גם כן. לא האמנתי לרגע לתשוקה, לא הזדהיתי לשנייה אחת עם הכאב. זה סרט רומנטי חסר חיים. אין בו טיפת תשוקה. בטח שלא אהבה. ככה נראה סרט רומנטי אימפוטנטי. הקריצות לקלאסיקות קולנועיות רק הופכות את המצב לגרוע יותר: מזכירות לנו כמה עלוב וצולע הסרט שאנו צופים בו בהשוואה למקורות השראה הדגולים שלו. הדיאלוגים הם גיבוב של קיטש מזויף והרגשות מסומנים בקווי מתאר גסים. במקום לקבל קוקטייל עסיסי ומשכר, אנחנו נשארים עם מרק דלוח. זה לא שאנל 5, אלא או דה קולון זול שראוי להישפך ישר לכיור המִחזור וחוסר הכישרון.