כותרת
> C;
1/1
משגב

עתיקות בחדשות וביניהן

משגב | פורטל משגב משגבפורסם: 25.08.15 , 09:10ע"י
רשת לינק
שם הכותב/ת:
אהבה ואיבה (חלק א')
ייסורי הקליטה של העולים מאתיופיה מזכירים את ייסוריהם של העולים מתימן. עלייתם של היהודים מתימן נמשכה בכל הדורות והתעצמה ממש עם תחילת ההתיישבות החדשה והעלייה הראשונה. לאחר מלחמת העצמאות עלו מרבית היהודים מארץ זו ובכך למעשה הסתיים קיומה של קהילה יהודית עתיקת יומין זו, בדומה לקהילות יהודיות אחרות בארצות ערב והאסלאם (למשל: סוריה, עיראק ואחרות), שקיומן תם למעשה בד בבד עם הקמתה של מדינת ישראל ועד לשנת 1967. בימים אלו, למרבה הצער, נמשך תהליך ההרס בהשמדה השיטתית של בתי כנסת ומקומות קדושים ליהודים בעיראק ובסוריה בידיהם של אנשי דאע"ש.
התנועה הציונית, מחיבת ציון ואילך, קמה והחלה להתארגן ולפעול במזרח ובמערב אירופה. אולם מלכתחילה טענה הציונות שהיא התנועה הלאומית של היהודים באשר הם ובכלל זה נכללו גם היהודים מארצות ערב והאסלאם. בקליטתם של היהודים מתימן נבחנה לראשונה, הלכה למעשה, יכולתה ומוכנותה של התנועה הציונית לקלוט בארץ ישראל קהילה יהודית שאיננה מאירופה. לפיכך, קליטתם של העולים מתימן היא מקרה מבחן לפער המתגלה בדרך כלל כאשר נעשה ניסיון לממש אידיאולוגיה (במקרה זה, הציונות) במציאות ונוצר הצורך לעמוד במחיר הכרוך במימוש זה.
מבין אנשי נחליאל, יישוב העולים מתימן שהוקם בחדרה משנת  1912 (והפך לשכונה בעיר) קם ר' דוד בן שמור (1904- 1985), הסופר שכתב את הרומן הראשון של העולים מתימן בארץ ישראל. בשנת 1911 עלה בן שמור לארץ בהיותו בן 7 והתיישב בחדרה עם הוריו. למרבה הצער, כשהגיע לגיל 15, התייתם מהוריו. בן שמור היה רב, מקובל, למדן וירא שמים. הוא למד תורה ועבד בבניין, בעיקר ברצפוּת, עד שיבה. רק לאחר מותו, התברר שגם היה סופר. מכתיבתו ברור שלצד היותו תלמיד חכם, קרא גם ספרות יפה וספרות חול. בן שמור השאיר אחריו רומן ("אהבה ואיבה", שנכתב בשנת 1930), שירה ואוסף מסמכים חשוב (מימיו כמזכיר נחליאל), שפורסמו בשני כרכים בשנת 1986 (בן שמור, אהבה ואיבה; בן שמור, מכתם לדוד).
בן שמור גר עם משפחתו בנחליאל עד מותו בגיל 81. לשמו יש משמעות מיוחדת. לאחר שמתו הוריו, העמיק ההלם שהיה שרוי בו מכיוון שציון מקום קבורת אביו נעלם וכל מאמציו למצוא את הקבר לא צלחו. כדי להנציח את שם אביו, שינה את שם משפחתו מ"מחזרי" ל"שָמוּר" (מחפוד', בערבית), שהיה השם הפרטי של אביו. בדרך זו הזכיר את זכר אביו כל חייו. לראשונה התחתן בהיותו בן 20, נולד לו בן ואחר כך נפרד מאשתו ונשא לו אישה אחרת, מזל, בתו של הרב דוד הלוי והיא ילדה לו 3 בנים ו-3 בנות. בן שמור הרבה לעסוק בקבלה ובתורת הסוד. לא היה לו תואר רשמי של רב, אבל בכל זאת, עקב ידיעותיו הרבות, נהג להשיב בעניינים שונים. הוא גם עסק בענייני ציבור ובמשך תקופה מסוימת אף היה המזכיר של היישוב נחליאל ופעל לקדם את ענייניו (בין היתר לקידום החינוך על פי מסורת תימן) וזאת מבלי לקבל שכר. בן שמור פעל למען נחליאל ובמכתביו לעיתונים מחה על דברי לעג ולגלוג שנכתבו על העולים מתימן. עם זאת בן שמור היה חדור באהבה לעם היהודי כולו ובשנות ה-30 הביע את הזדהותו עם סבל העם היהודי באירופה, ובין היתר אף כתב תחינה מיוחדת על השואה מתוך הזדהות עמוקה עם היהודים באירופה. (בן שמור, מכתם לדוד, עמ' 12, 25).  בשיר שנכתב בשנת 1948- 1949 ביטא את גאולת העם השב לארצו ואת שמחתו על תבוסת צבאות ערב.
הרומן "אהבה ואיבה" שכתב, משקף לדעתי את המציאות ההיסטורית שחווה בן שמור בחדרה ולכן יש לראות בו מקור חשוב לחקר מערכת היחסים וההשפעות ההדדיות שבין האיכרים לבין העולים מתימן. הרומן מעניין ומרגש וכדי לדון בו מן ההכרח להזכיר את ההקשרים ההיסטוריים של העלייה מתימן באותן שנים ואת קשיי הקליטה של העולים מתימן בחדרה.
ראשיתה של העלייה היהודית מתימן לארץ-ישראל הייתה בשנת 1881, עם צאתם לדרך של כמה עשרות יהודים לכיוון נמל חודידה (בחוף ים סוף) ומשם למצרים דרך תעלת סואץ. מכאן המשיכו לאלכסנדריה ולבסוף עלו לחוף ארץ ישראל ביפו. עולים אלה הקדימו את גל העלייה שנקרא לימים "העלייה הראשונה" ואף את הביל"ויים. מיפו המשיכו העולים את דרכם לירושלים. מדוע עלו היהודים מתימן לפני מלחמת העולם הראשונה? יש הטוענים כי הייתה זו עליית מצוקה שכוונה על ידי הערגה לארץ ישראל והידיעות על גלי העלייה, הקמת המושבות ומפעלו של הברון אדמונד דה רוטשילד. אומנם, התנועה הציונית לא פעלה בתוך תימן, אך יהודי תימן היו ערים למתרחש בעולם היהודי ומעת לעת פרצו בקרבם כיסופים לגאולה. בשלושת גלי העלייה מתימן לארץ ישראל בשנים 1881- 1914 באו לידי ביטוי רעיונות משיחיים, שהיו חלק מעולמם של היהודים בתימן.
הידיעות על ההתיישבות החדשה בארץ ביחד עם שליחותו של שמואל יבנאלי (ראה להלן), נתפסו כסימנים לגאולה הקרבה ויבנאלי עצמו נתפס כמבשר. עקב הרעיונות המשיחיים, גברה ההיענות לקריאתו של יבנאלי עד מעבר לציפיותיו וציפיות שולחיו (קלורמן, ביטויים משיחיים).  ככל שנוצרה בארץ קהילה של יהודים שעלו מתימן ובתימן עצמה התחוללו משברים פוליטיים וכלכליים – כך הלכה והתרחבה העלייה מתימן לארץ.
ב-20 השנים הראשונות לעלייתם (משנת 1881) התיישבו העולים מתימן בעיקר בירושלים. מצבם של העולים היה קשה ואנשי ירושלים התנכרו אליהם והיו גם כאלה שפקפקו ביהדותם. כך תיארה ניצה דרויאן את היחס אליהם: "המציאות הירושלמית שבה נפגשו עולי תימן הייתה קשה ואכזרית. העולים סיפרו בזיכרונותיהם כי כאשר הגיעו לירושלים נשתררה סביבם אווירת חשד שמא אינם יהודים אלא ערבים, וזאת משום חזותם השונה כל כך מזו של יהודי אירופה: רזים וצנומים, שחומי עור, נמוכים וקומתם שפופה. הגברים היו בעלי זקנים דלילים ושחורים, שערותיהם מסולסלות מאוד, ופאות השתלשלו מפאתי ראשיהם. תלאות הדרך הותירו אותותיהם בפניהם ובגופם, וכל הליכותיהם נראו מוזרות בעיני היישוב. אך בעיקר עוררו פליאה גוון עורם הכהה והשפה העברית-ערבית-תימנית שהייתה שגורה בפיהם". (דרויאן, באין מרבד קסמים, עמ' 19).
המצוקה והתנאים הקשים גרמו לתמותת התינוקות והילדים. לפעמים נשארו 3-2 ילדים מתוך 10 והיו אף משפחות שאיבדו את כל ילדיהן. העולים סברו שמדובר בעונש על חטאיהם ולכן גזרו על עצמם צום והקימו שתי אגודות ללימוד תורה ואגודה ללימוד תהילים. אולם תמותת התינוקות פסקה רק לאחר הכיבוש הבריטי, כאשר חל שיפור כללי בתנאי התברואה בארץ.
המשך יבוא. 
אולי יעניין אותך גם