משגב: חמשת ילדי משפחת רטר מתחנכים בבית

לדבריהם, בתוך חצי שנה היתה בידיו תעודת בגרות יפה. בשנה הקרובה גם התאומים מתכוונים לעשות זאת. "אנשים פוחדים לקחת אחריות על חינוך ילדיהם, כפי שהם פוחדים לקחת אחריות על הבריאות ועל התזונה שלהם", אמרה דפנה השבוע. "הם מעדיפים שיגידו להם מה לעשות. אנחנו לוקחים אחריות. באהבה. בגרות אפשר לעשות בזמן קצר, לא צריך בשביל זה 12 שנות לימוד, והעובדה שכל ילדינו התחנכו בבית לא פגעה בקריירה המשגשגת שלנו".

 

קהילה קטנה

דפנה רטר חשבה על חינוך ביתי עוד לפני שילדה את בנה הבכור, אבל בשלב מסוים כרעה תחת נטל המשפחה והעסק שהלך וגדל, ושלחה את יהל

לחינוך אנתרופוסופי. בכיתה ד' התגלו קשיים. דפנה: "אני דיסלקטית, וגם יהל. היה לו רע בבית הספר. הוא לא השתלט על הקריאה. אני לא רואה בעיה בכך שלא יודעים לקרוא עד לכיתה ד', אבל ראיתי שיהל ממש מדוכא, והתחלתי להתבשל עם הרעיון להחזיר אותו הביתה. התאומים, שהיו אמורים לעלות לכיתה ב', הודיעו שאם יהל יוצא מבית הספר, גם הם רוצים להיות בבית. התלבטתי מעט, והוצאתי גם אותם. קורן ואלה כבר נולדו אל תוך זה".

 

 

מה ידעת על החינוך הביתי?

"די חששתי מזה. היתה אז בארץ קהילה קטנה ונחמדה של אנשים שחינכו כך את ילדיהם, שאיתם אנחנו בקשר עד היום. ידעתי שזה יהיה טוב לילדים, אבל חששתי לקריירה שלי ולחופש שלי. היו לי סרטים בראש. פחדתי שאהיה עצבנית, שהבית יהיה תמיד מבולגן ושהילדים יריבו. התכוונתי לוותר על החופש שלי בשבילם, אבל בפועל גיליתי שדווקא יצאתי לחופש, פיזית וגם רוחנית".

 

איך?

"כשהילדים הולכים לבית הספר הם עוזבים את הבית לכמה שעות, אבל יש לזה מחיר של אסיפות הורים, ועדי הורים, טיולים. גם האנתרופוסופיה כופה עליך דרך מחשבה, והרגשתי שאני מנסה להתאים את עצמי למשהו שאני לאו דווקא מתאימה אליו. פתאום הייתי לגמרי עם עצמי, בלי אסיפות הורים ובלי הכנת שיעורי בית עם הילדים. גם הילדים נהיו הרבה יותר רגועים.

 

"הם למדו להסתדר ביניהם, להעסיק את עצמם ולמצוא את מה שמעניין אותם. אנשים חושבים שכדי להיות אמא לחמישה בחינוך הביתי צריך המון סבלנות, וזה בדיוק הפוך. יותר קשה לקלוט ילד שמגיע עם מטען נפשי מבית הספר. הבוקר ישבתי עם אלה על הנדנדה בחוץ וקראנו ספר. איזו אמא יכולה לעשות את זה ביום ראשון בבוקר? לילדים שלנו אין לחץ, לא חברתי ולא משימתי. אמיר ואני קיבלנו החלטה שכשאני עובדת, הוא עם הילדים, ולהיפך. ביום שבו שנינו מלמדים, אנחנו לוקחים את הילדים לסבא וסבתא בירושלים".

 

איך עובד החינוך הביתי?

"קיימת קשת, שבקצה האחד שלה נמצא ה-Home Schooling - אנשים שרוצים שתהיה לילדיהם המסגרת החינוכית הטובה ביותר, בהשגחתם. הם מביאים הביתה את המורים ומחליטים מה הילד ילמד ועם מי. בקצה השני נמצא ה-Un schooling - שגורס שלא צריך ללמד אל הילד כלום, כי הוא לומד הכל מהחיים. אנחנו קרובים לקצה הזה, אבל כשאחד הילדים רוצה ללמוד משהו, אנחנו מביאים מורה פרטי".

 

ללמוד שחמט

אתם לא מלמדים אותם?

"אנחנו בעיקר קוראים איתם, את מה שמעניין אותם. הם אוהבים את סדרת הספרים של מנהרת הזמן, וזו דרך נחמדה ללמוד היסטוריה. אנחנו לא מגישים דוחות למשרד החינוך, אבל כן מגישים בתחילת כל שנה בקשה להמשך החינוך הביתי. בכל סוף שנה אני יושבת עם כל ילד ושואלת מה מעניין אותו לעשות השנה. בשנה הקרובה קורן רוצה ללמוד שחמט, אלה רוצה חוג אנגלית, יצירה וחליל צד. היא רוצה ללמוד אנגלית, כי אנחנו מארחים מורים מחו"ל ומטיילים בעולם, והילדים שלנו מבינים שאם אתה לא יודע אנגלית, אין לך קשר עם העולם. הסקרנות היא משאב יקר, וכשהוא קיים, הלימוד בא בקלות".

 

"מי אמר שחייבים ללמד ילדים מתמטיקה? כמה מתמטיקה את פוגשת בחיי היומיום שלך? לכולנו יש מחשבון, וברמות שמעל לכיתה ה' זה מיותר. מערכת החינוך מאתרת את קשיי התלמידים ורוצה לחזק אותם שם. אני אומרת ההיפך - צריך לקדם ילדים בתחומי ההצטיינות שלהם. בסופו של דבר, צריך להצטיין בדבר אחד, אולי שניים, כדי שתהיה קריירה מעולה, אז למה צריך להתעקש עם ילד שמתקשה במתמטיקה? לא צריך לשאוף לבינוניות הזו, שבה כולם צריכים ללמוד הכל ביחד.

 

"אגב, ילדי החינוך הביתי משתלבים באקדמיה בלי בעיה בזכות הסקרנות וחדוות הלימוד. הם לא 'שרוטים' ולא פוחדים ממבחנים. לכן יהל הצליח לעשות בגרות במינימום מאמץ. פסיכולוגית שהיתה בהרצאה שלנו אמרה לי, שחסכנו לילדים שלנו 90 אחוז מהבעיות שיכולות להיות להם. מאוד בריא לגדול ככה. הבעיה היא שההורים מפחדים".

 

דפנה, ילידת קיבוץ סעד שבנגב, היא עובדת סוציאלית בהכשרתה. אמיר ירושלמי, בוגר הנדסת חשמל בטכניון. הם נפגשו בהודו, ושם גם למדו לראשונה ממורה קנדית את השיטה הטיפולית שתהפוך בהמשך למוקד חייהם המקצועיים. אין בביתם טלוויזיה, אבל יש סדרות שהילדים רואים במחשב. משפחת רטר מקיימת אורח חיים טבעוני, וההורים מיישמים בבית את השיטות שהם מלמדים במכללה. האם מספרת שהילדים לא קיבלו תרופות מעולם ושהרופא היחיד שהם מכירים הוא רופא השיניים.

 

לומדים לבגרות

הבת נגה לומדת במכללה של ההורים כבר שלוש שנים, ובשנה הבאה אולי תתחיל ללמד שם. היא למדה שנה אחת בבית ספר אנתרופוסופי, בכיתה ו', ועזבה. "הרגשתי שזה קצת מעכב אותי", היא מסבירה. "היו מקצועות שבהם הייתי ברמה גבוהה יותר משל כולם, ובמקצועות האחרים השתלבתי, אבל הדרך שבה התלמידים התייחסו אל המורים נראתה לי לא מכובדת. הרגשתי שאני לא לומדת דברים חדשים, ומבחינה חברתית זה היה לי יותר מדי. אני לא יודעת איך ילדים אחרים עושים את זה. לא היה לי חופש. הייתי חייבת ללכת לבית הספר בכל יום, כשכל האחים שלי בבית. בשביל מה? אחרי פסח פשוט לא הסכמתי לחזור. בשנה הבאה מעיין ואני נתחיל ללמוד לקראת הבגרות בתיכון אנקורי בקריות. לא אגיד שאני לא חוששת מלימודי התנ"ך ומדעי החברה, אבל אני אסתדר".

 

אין חסך בחיי החברה?

"אני בוחרת כמה ילדים אפגוש בכל יום. אנחנו גרים ביישוב שבו כולם מכירים את כולם. יש כאן הרבה ילדים, ואנחנו המשפחה היחידה בחינוך הביתי. לפעמים אני מרגישה קצת מחוץ לעניינים, למשל כשהחברות מדברות על טיולים שנתיים, אבל לרוב לא מדברים על ענייני בית הספר. כך גם נחסכו מאיתנו כל העניינים של מי מקובל בחברה ועל מי צוחקים. אי אפשר לומר שילדים שהולכים לבית הספר הם יותר מאושרים מבחינה חברתית".

 

אין שעה קבועה שבה הם מתעוררים בבוקר. אין סדר יום קבוע, אבל יש סדר שבועי עמוס למדי. לאלה יש חוג רכיבה על סוסים וחוג פסנתר, יש שעות מחשב ושעות שבהן היא נפגשת עם חברות, ויש מפגש קבוע פעם בשבועיים של משפחות החינוך הביתי, שם עושים עבודות יד ופעילויות שונות.

 

נגה סבורה שלא כל ההורים יעמדו במשימת החינוך הביתי: "ההורים שלנו בשלים לזה, והם מאוד איתנו, בכל קושי שיש לנו בתחום. ביום שבו אני מרגישה שלא למדתי כלום, ההורים עוזרים למלא את החלל, ואנחנו מחליטים ביחד מתי ומה לומדים. הם מאוד תומכים בלמידה שאני בוחרת, גם כשאני אומרת שאני ממש לא רוצה ללמוד תנ"ך. לדעתי, מכיתה א' ועד לכיתה י' אין בשביל מה להיות בבית הספר. בזמן הזה אפשר לעשות דברים אחרים. בילדות שלי עשיתי מה שרציתי ומתי שרציתי, ולכן היא היתה הרבה יותר טובה משל ילדי בית הספר. הכי כיף זה לחיות את החיים עצמם".