מבחינת התקשורת, דיברו בתימן בעברית רק בבתי הכנסת ולכן השפה העברית שבפי הגברים שימשה לקשר עם האיכרים בארץ. למרות המבטא התימני ונוסח הכתיבה המיוחד, הבינו אותם תושבי המושבות היטב. רמתה ואיכותה המיוחדת של העברית בפי התימנים, בתעודות שנשארו מאותן שנים, מרשימה מאוד מבחינת העושר המילולי, הדיוק והבהירות של השפה. הנשים לא ידעו עברית וברובן אף לא למדו קרוא וכתוב. עולי תימן דיברו ביניהם בשפה ערבית-תימנית-יהודית מיוחדת. ראשוני העולים מתימן שהגיעו לחדרה, ירדו מהאנייה בנמל חיפה ב-24 בדצמבר 1911. עולים נוספים הגיעו לארץ (ואחר כך לחדרה) בכמה אוניות. האחרונה בהן הגיעה לארץ באמצע 1914 בקירוב. כאשר הגיעו העולים לחדרה התברר שלמרות ההתרעה המוקדמת לא הוכנו סידורים כלשהם למגורי העולים. העולים הכינו בעצמם סוכות מקני סוף שנכרתו בביצות חדרה או ממחצלות, כאשר עצי איקליפטוס שימשו כגג. הם סבלו מעקיצות של יתושים וקרציות. מים לא היו והם נאלצו להביא אותם בפחים. בחורף לא יכלו לישון בסוכות והעבירו אותם לאורוות, לרפתות ולמתבנים. כמעט שנתיים לא מצאו מקום מנוחה. למרות שהייתה זו עלייה מאורגנת לכל דבר, לא הייתה כל הכנה מוקדמת לקליטתם. אולם מעל לכול כאב להם היחס המנוכר כלפיהם.
רק לאחר התערבותו של שמואל יבנאלי העבירו אותם לח'אן הנודע של חדרה ובו גרו בצפיפות רבה, 4 משפחות בכל חדר. כמו כן הותקנו חדרים באחת הרפתות. יעקב נחמנזון רשם את שמות 33 המשפחות הראשונות שהגיעו לחדרה. אליהן נוספו עם הזמן עולים אחרים. על פי רישומיו, מספר המתים מקדחת בתחילת הדרך היה 41, רבים מהם היו ילדים (עבר הדני, חדרה, עמ' 360-359).
ב- 23 בספטמבר 1912 החליט ועד המושבה למכור לקק"ל 100 דונמים בצפון המושבה לצורך בניית השכונה לתימנים. המשרד הארצישראלי יזם את עליית היהודים מתימן לארץ ולכן חששו ראשיו שקליטתם תיכשל עקב המחסור במגורים, ולכן הציעו שהקק"ל תבנה בתים לתימנים על קרקע שתרכוש מהמושבות. עד שנת 1914 מימנה הקק"ל, בשיתוף עם גופים נוספים, הקמת בתים לתימנים בחדרה, בזכרון יעקב, ביבנאל, בפתח תקווה, בנס ציונה בובאר יעקב.
בנסיבות שבהן החקלאות הייתה מקור ההכנסה העיקרי, משמעות ההחלטה שעל פיה הוקצו 100 דונם בלבד ל- 40 משפחות, הייתה שיוכלו רק לבנות בתים וליד כל בית יהיה משק עזר קטן. בדרך זו נועדו מלכתחילה למעמד של פועלים שכירים התלויים לפרנסתם באדוניהם האיכרים. שטחה הכללי של חדרה עמד אז על למעלה מ- 30,000 דונם. באותה עת השטח הבנוי של המושבה היה מצומצם מאוד בהיקפו וגם חלקים מן השטח שנועד לעיבוד לא עובדו עדיין ואף הוחכרו לשכנים הערבים.
לעומת העולים מתימן, קיבלו הפועלים במושבה (שעלו ממזרח אירופה) 625 דונם, על פי המפתח של 4 דונם למגרש ו-20 דונם למטעים. העולים מתימן שאפו להיטיב את מצבם ולהפוך ליישוב חקלאי ממש ולכן המחסור בקרקע הוסיף להעיק עליהם גם בעשורים הבאים.
גם שאלות היסוד האחרות של קיומם היו מוקד לחיכוכים ולמריבות עם ועד המושבה ועם האיכרים, ובהן ניתן לציין את אספקת המים, עבודה (תנאי העבודה, גובה השכר והתשלום), בריאות, רפואה, שחיטה, חינוך ועוד. בנוסף לכל אלו סבלו התימנים, כמו כל המושבה, מקשיי הקיום בשנות מלחמת העולם הראשונה ומהחרפת הסכסוך הערבי-יהודי בשנות המנדט הבריטי. החרפה זו ביחסים באה לידי ביטוי לראשונה בהתקפה על המושבה חדרה ועל שכונת נחליאל בשנת 1921. גם מחלת הקדחת הוסיפה להקשות על החיים בחדרה עד שלהי שנות ה-20.
בתחילת מאי 1913 הסתיימה בניית 20 בתי אבן ו-3 צריפים עבור העולים מתימן. היה זה מעין יישוב בקרבת המושבה אך נפרד ממנה, שכונה אחר כך בשם נחליאל.
לאחר שנודע על בניית בתים בחדרה, נקבצו ובאו למקום משפחות נוספות מעולי תימן ובהן גם משפחתו של ר' דוד בן שמור מזכרון יעקב. לימים, סיפר ר' דוד בן שמור כי אביו היה "המשתכן הראשון בנחליאל, החלוץ הראשון אשר לא שם לבו לאימת הערבים ולא ליללת השועלים ופלש יחידי למקום ויחיד נשאר כמה חודשים עד אשר החרו החזיקו אחריו שאר התושבים" (בן שמור, מכתם לדוד, עמ' 234). לא נמצא אימות לגרסה זו ממקורות אחרים. נחליאל, המרוחקת מהדרך הישנה שהובילה לתל-אביב ולזכרון יעקב וכן מהציר לחיפה ולתל אביב, הגדילה והרחיבה את שטח המושבה ותרמה לחיזוק המבנה העירוני שלה.
בין היתר, סבלו העולים מתימן בחדרה מאלימות, שהופנתה הן כנגד גברים והן כנגד נשים, והם הוכו לעיתים תכופות. תופעה שלילית זו רווחה גם במקומות אחרים. ייתכן שהמכות ביטאו את היחס הפטרוני והמתנשא של האיכרים כלפיהם, כפי שכתבו לימים שניים מבני נחליאל, שכתבו את תולדותיו: "כשם שהאיכרים ראו את הבהמות ואת הערבים כרכושם הפרטי כך ראו גם את התימני, ולפי שהתימני עבד אצל האיכר בעל הבית והיה קשור אליו, הרי הייתה הרשות נתונה גם להכותו" (סבוראי וכספי, נחליאל, עמ' 85). המידע בעניין זה מתפרס על פני למעלה מ-20 שנה –מבואם של העולים מתימן לחדרה ועד שנות ה-30 הראשונות.
נשים הולקו בכמה מקרים באכזריות רבה, אכזריות שאף גרמה למותן, וזאת עקב סיבות פחותות ערך כגון ליקוט שיבולים בשדות. בן שמור סיפר בזיכרונותיו שמכת שוט גרמה למות אמו: "פעם אחת השיג את אמי (שעה שליקטה) איכר אחד מאיכרי חדרה, שעודנו חי כיום עמנו בחדרה, בצעקות "הי ערבייה"! ובמכה בשוטהו הצליף על גבה עד שנפגע לה חוט השדרה ומזה הלכה לעולמה" (בן שמור, מכתם לדוד, עמ' 243). נשות נחליאל, שנאלצו לשאת מים בפחים על ראשיהן, סבלו מבריונות ומהתעללות. בריוני המושבה ניקבו את פחי המים, דחפו את הנשים בזמן שנשאו את הפחים על ראשן והפילו אותן ואת פח המים. גם נשים שלקחו מים או קוששו עצים לחימום ולבישול סבלו מאלימות. אחרים הולקו בגלל שליקטו שכחה או פאה. היחס השלילי של האיכרים ובניהם כלפיהם גרם לעוינות ולהסתגרות. עם זאת, לא שכחו את המעטים שנהגו בהם יפה וסייעו להם ואף נוצרו קשרים אמיצים שנמשכו על פני דורות.
המשך יבוא.
