כך נוצר שיתוף פעולה בין הפועלים האשכנזים לבין הפועלים התימנים במסגרת המאבק המעמדי לקיום ולשכר מול האיכרים. כמה מן הפועלים עזרו לתימנים במסירות רבה ויצרו איתם קשרים אישיים, קשרים שהייתה בהם הערכה הדדית וחיבה. הפועלים סייעו רבות לקליטתם של התימנים ופרסמו את המידע על מצבם בעיתוניהם. אולם גם ביחסים אלה היו עליות ומורדות. כאשר נראה היה לתימנים שוועד הפועלים משתף פעולה עם "בעלי הבתים", לא היססו להיבדל מהם ואף שבתו לבדם. התימנים גם כתבו בעצמם בעקביות אל המשרד הארצישראלי, חברת "עזרא"(של יהודי גרמניה) וגורמים נוספים, בארץ ומחוץ לה.למרות התחלואה הגבוהה, התמותה והתנאים הקשים, היו התימנים חלק נכבד מהאוכלוסייה בחדרה. בקיץ 1912 הגיע מספרם לכ-50 משפחות ובהן כ-200 נפשות. בשנים 1916- 1918 היו בחדרה 172 תימנים – כשליש מהאוכלוסייה. מספרם ירד לאחר הכיבוש הבריטי עקב מגפת "השפעת הספרדית". במגיפה זו מתו 21 מהם ומספרם ירד ל- 152 נפשות בלבד בנובמבר 1918.
המפגש בין תרבות אנשי המושבה הוותיקים לבין התרבות שהביאו איתם העולים מתימן התקיים מלכתחילה בתנאים של חוסר שוויון, כאשר הקולטים היו בעלי היכולת והשליטה בכל המשאבים ואילו הנקלטים נמצאו במצב קשה מאוד, הן מבחינת החומר והן מבחינת הקשיים הנפשיים הכרוכים בכל הגירה מארץ לארץ. השוני הקיצוני שבין התרבויות הגדיל עוד יותר את הפערים שהיו ממילא. אומנם הייתה תפיסה כוללת של קיבוץ גלויות ושל סולידריות על בסיס הזהות היהודית המשותפת, הזהות שכל הצדדים היו שותפים לה, אך היא הייתה עמומה מאוד ולא היה בה כדי להקל על הניגודים שהתגלו במציאות. למעשה, כפי שתואר כבר, היוזמה לעידוד עלייתם של היהודים מתימן נבעה מצרכים מעשיים וניתן לומר שהם הובאו כדי לשמש כפועלים במלחמה על העבודה, ולא מתפיסת עולמם של הקולטים – האיכרים במושבות והפועלים.
העלייה לארץ והפיזור של התימנים למושבות ערערו את כל מערכת היחסים המסורתית בתוך המשפחות, בין תושבי כפרים, ערים ואזורים שונים. בכל מושבה נוצרה קבוצה של "תימנים" שלא הייתה ביניהם כל לכידות בארץ מוצאם, ואילו בארץ כל מה שהיה משותף להם היה היותם שונים מכל האחרים. ייתכן שמצב עניינים זה מסביר במידה מסוימת את ריבוי המחלוקות ואת ההכרח להיזקק לפעמים למגשרים חיצוניים. בנוסף לכך, היצירה המלאכותית של קבוצות "תימנים" אלו והמפגש עם התרבות הקולטת ערערו את האיזונים ואת הבלמים של החברה התימנית המסורתית בכל התחומים ובהם היחסים בין הדורות, היחסים בין גברים לנשים, ומידת ההקפדה על מצוות הדת, החינוך ואורחות החיים במשפחה ובקהילה.
בחברה מסורתית, כמו החברה היהודית בתימן, שהושפעה מטבע הדברים מהחברה המוסלמית שבתוכה חיה במשך דורות, מעמד הגבר והאישה היה מוּבְנֶה מראש. השליטה בנשים באה לידי ביטוי בנישואים בגיל צעיר, בהיעדר ידיעת קרוא וכתוב, בכפיפות מלאה לגבר, בלבוש המסורתי ובכל אורחות החיים. אולם בתוך החברה המסורתית היו מתחים ואלו התפרצו כאשר משברי הקליטה בארץ רופפו את מכבש השליטה המסורתית ואפשרו להם להתפרץ.
עמדתם הבסיסית של האיכרים והפועלים הייתה שהתרבות שהם השתייכו אליה ("הקולטורה האירופית" – תרבות מזרח אירופאית בבסיסה שהשתנתה בהדרגה עם יצירתה של תרבות "ארצישראלית"), הייתה "התרבות" שאליה יש לשאוף ולקדם את הנקלטים, ואילו התימנים עצמם היו "פראים" והתרבות שהביאו עימם הייתה "פרימיטיבית". לפיכך קו היעד שהציבו הקולטים לנקלטים היה להפוך לבני דמותם בכל פרט ותג. אולם מימוש קו יעד זה היה כרוך מבחינת התימנים באובדן זהותם העצמית והיה בלתי אפשרי בכל מקרה. אולם מעבר לכך ולמרות התנאים הקשים, נאבקו התימנים בכל דרך על שמירת זהותם העצמית ודחו ככל יכולתם את "הקולטורה האירופית". הם הסתגרו מרצון ונאבקו על שימור אורחות חייהם גם בתחום הדתי וגם כלפי מי שקרא תיגר בתוך הקהילה על המוסכמות, ובין היתר פעלו נגד נטייתן של הנשים הצעירות לנצל את ההזדמנות ולפרוק את עול הדיכוי המסורתי שבו היו נתונות.
החלוץ והסופר צבי לבנה (ליברמן) הוקסם מהתימנים וביטא בדבריו גישה "רומנטית" עם אהדה כלפיהם ויכולת לראות את הייחוד שבהם:"...קסמו לי במיוחד התימנים...מניין נועם לשון והליכות אלו שלהם? שמתי לב במיוחד לחריצות שלהם בעבודה, לזריזותם. אמנם 'פרימיטיביים' אך כמעט כולם יודעי קרוא וכתוב, תורנים ולמדנים. בגדיהם – סחבות מזוהמות, אך לרבים מהם תכשיטי כסף וזהב...ציוניותם נובעת ממקור אחר אולי, אך רְאֵה כמה נאמנים הם ומסורים. אכן טיפוס מיוחד במינו, מושך ומלבב. לעִתים הרגשתי כאילו נתגלה לי אח אובד אחד שבא ממרחקים" ׁ(לבנה, מחיי הפועלים, עמ' 20). צמדי הניגודים בדבריו מעידים על אורות וצללים בגישתו אליהם, אך בסופו של דבר, הרגיש שהם "אח אובד" שבא ממרחקים של מקום וזמן.
בניית השכונה, עיבוד החלקות הקטנות בקרבת הבתים ויציאת הנשים לעבודה הובילו לשינויים בתוך החברה התימנית. הנשים השתלבו בעבודה והושפעו מהאווירה הכללית במושבה, הן בהופעתן החיצונית, הן בסיגול השפה העברית והן בשאיפתן להשתחרר מהשעבוד שבו היו נתונות. כך תיאר צבי לבנה: "הנשים נכנסו אף הן למעגל העבודה השכירה, החליפו את שמלות תימן ואת המכנסיים הצרים והארוכים בשמלות אירופאיות פשוטות ההולמות את גזרתן הדקה, ואף החלו לדבר עברית תוססת. האווירה הכללית במושבה ובציבור הפועלים הניעה את התימניות להשתחרר מתחושת השעבוד לבעליהן, ואף מכות מידי הבעלים אין הן מקבלות מעתה בהכנעה אלא מתקוממות ומוחות בתוקף. אולם עם כל ההתקדמות נשארה "נחליאל" התימנית עולם בפני עצמו, עם אורח חיים והווי מיוחדים. אישה 'נקנית' עוד בכסף ורבים המקרים של נישואי ילדות בנות שלוש עשרה" (לבנה, מחיי הפועלים, עמ' 45).
לבנה פגש ילדה בת 12 ולהפתעתו התברר לו שהייתה נשואה מזה 3 חודשים ועבדה לפרנסתה. כאשר הביע את תמיהתו, השיב לו אחיה: "למה קטנה? בת שתים עשרה. אצלכם ה'שכנאזים' מתחתנים כשאתם זקנים. יוצאים לתרבות רעה, מטיילים יחד לפני החתונה. בחיי, זה לא טוב, אסור, עבירה גדולה". ההתגוננות בפני השינוי נעשתה על ידי האשמת האשכנזים בהתנהגות שלא הייתה מוסרית ובהשפעה רעה על אחרים. התימנים כעסו על ה"שכנאז" (האשכנזים) כי "בגללכם סרות נשינו מן הדרך הישרה". בתימן האישה לא שוחחה עם גבר זר, כיבדה את בעלה ופחדה ממנו ואילו בארץ, כך טענו, שאפו התימניות להיות כמו האשכנזיות: "גבירות, כאשכנזיות, מתגנדרות ומרבות שיחה עם גברים זרים". מבחינתו של התימני, חיקוי הנשים האשכנזיות היה מדרון חלקלק: "היום היא מקשטת עצמה כאשכנזייה, מדברת אל גברים, ומחר תצא לרקוד עמם כדרך הבחורות שלכם וכפשע מכאן אל החטא" (לבנה, מחיי הפועלים, עמ' 46).
המשבר הקשה באורחות החיים והשלכותיו על היחסים שבין גברים לנשים בא לידי ביטוי בעוצמה ובבהירות מרתקים ברומן "אהבה ואיבה", כפי שיתואר להלן.
