כותרת
> C;
1/1
משגב

צור ישועתו - דני צור גילה לאחר 49 שנים מי הציל אותו מהתופת - סמעאן חייאט מראמה

משגב | פורטל משגב משגבפורסם: 13.11.15 , 09:14ע"י
רשת לינק
שם הכותב/ת:
לפני כ-3 חודשים גילה דני צור את זהותו של האיש ששלף אותו מהתופת ביולי 1966 כאשר הקומנדקר הצבאי שלו עלה על 2 מטעני חבלה באזור אלמגור ורוב שטח גופו נשרף # במשך 49 שנה היה הדבר לחידה בעיניו, אך גבורתו של האלמוני נחרתה בלבו היטב  # והגילוי היה מפתיע: האיש שסיכן את חייו כדי להצילו היה ערבי-נוצרי, מראמה, כלומר שכן שחי במרחק של כמה ק"מ בודדים ממקום יישובו – קיבוץ מורן, והשניים לא ידעו זה על דבר קיומו של זה # ואין דבר מוחשי יותר מהסיפור היפה שסיפר לי צור, כדי להדגים שקיום משותף אפשרי
בצירוף מקרים לא מוסבר קבעתי את מועד הראיון עם דני צור מראש לחודש אוקטובר, כחודשיים לאחר שפנה אליי, הרבה לפני ההתפתחויות האחרונות... הראיון נערך בעיצומם של ימי המתיחות בין יהודים לבין ערבים, גם באזורנו. רצה הגורל שהסיפור היפה הזה של אחווה בין בני שני המגזרים, יסופר בימים אלה.
 
 
"אי מזה מהדהד הקול הסמוי בי: דם-אדמה, דם-אדמה"
דני צור הקביל את פניי עם כלבת הלברדור האהובה שלו – בוטן בשערי קיבוץ מורן, והוביל אותי אל דירתו הצנועה הטובלת בלב הירוק של הכניסה ליישוב.
ללא הקדמות מיותרות הוא פרש בפניי את משנתו מתוך דברים שכתב בשנת 1982, 9 שנים אחרי הפציעה השנייה שלו במלחמת יום כיפור, ו-5 שנים אחרי שהוא ורעייתו המנוחה נעמי עלו לקיבוץ מורן (עם הקבוצה השנייה שעלתה על הקרקע ביישוב). השקפת-חיים שלמה הטמונה במילים "דם", "אדם", "אדמה". להלן ציטוט מהדברים:
"מ' אומר: אתה חקלאי משחר נעוריך. אני אומר: אני חקלאי בדם. ופתאום אני מרגיש איך המילה 'דם' לובשת תמונת כתם דם ההולך ומתפשט, ומציף אותי, את פנימיותי. הנוזל החם, הצמיג הזה, על ריחו. אני ניצב בפתחו של הבונקר, צופה אל פסגותיו הנישאות של החרמון, המושלגות. דם ניגר מראשי אל האדמה. אי מזה מהדהד הקול הסמוי בי: דם-אדמה, דם-אדמה. אני שב. אני שב אל חלוקי הוואדי, אל סייפני התבואה ואל בור היונים ההומיות, אל האדמה. אדמה, אדמה, אדמה. אני מסתכל על גלי האבן הפזורים בוואדי שלמרגלות הכפר הנטוש, בפאתי מטע הבננות. תחושה סוחפת של עצב מציפה אותי. למה זה כאילו הייתי כאן ילד.
פעם בהתהלכי על שדות החציר בגבעה מוקפת דלקת קוצים, חלפה בי תחושה כברק. אי אז כבר הייתי כאן, פוסע בשדות החציר, מציל חבילות קש מבערת האש. ופעמים יש אשר גואה בי העצב ואני מהלך על מרחבי האדמה ומרגיש כאילו הייתי פולח את האדמה לתלם בגופי וראשי לבדו נישא על פני האדמה.
פעם בגליל השתרעתי עם דלי בצל עץ זית. למה זה, כאילו הייתי כאן אי-אז שרוע, עצום עיניים. ג'יפ סיור של משמר הגבול אוסף אותי באפיקו של נחל צלמון ליד המאגר. ערבי חבוש כאפייה לבנה ושזוף פנים נם שנתו על רגבי האדמה. חיוך חולף על שפתותיי. הרי הוא איכר המעבד את אדמתו. של מי האדמה הזאת?
אני בן הארץ הזאת, בן האדמה הזאת, והוא הנָם את שנתו עליה – בן האדמה הזאת, בן הארץ הזאת. איש משנינו אינו זקוק לצידוק רגשות היתר שלו לאדמה. יש לי רגישות לאדמה, יש לי רגישות יתר לאנשים. השאלה: של מי האדמה הזאת, היא קודם כול שאלה מוסרית. פלאח המעבד את אדמתו שייך אליה, קשור אליה, כפי שאני או כל אחד אחר קשור ושייך לאדמתו. לא משנה, בעצם, היכן מקום עבודתו. הרגישות לאדמה הייתה קיימת בי גם אם הייתי עובד במפעל, בבניין או בכל ענף אחר.
הקיבוץ הוא חלק מההתיישבות הקרקעית בארץ, וההתיישבות הקרקעית כולה בארץ הִנה בעיניי הכול: היא השורשים, והענפים, והנוף, והיא ההמשך. השאלה המוסרית הִנה מהותית כאשר אתה עולה על הקרקע להתיישבות באזור התיישבות כמו הגליל. ואם אתה בעל רגישות לאנשים השאלה הזאת חייבת לעלות, ויהא זה איש ערבי או איש יהודי. ההתמודדות עם השאלה המוסרית - של מי האדמה הזאת, תוך כדי המעשה היום-יומי של ההתיישבות, מחשלת את הרגישות בהדו-ממדית הזאת לאדם ולאדמה".
הכתוב לעיל מתמצת, למעשה, את קורות חייו של האיש המרתק והמיוחד הזה. אדם שורשי, הקשור בנימי נפשו לאדמה, אדם שידע קרבות ופציעות, אדם הדוגל ביחסי שכנות טובה עם הערבים מאז ומתמיד ומקיים אותם מזה שנים רבות – הרבה לפני שגילה כי ערבי-נוצרי הוא זה שהציל את חייו, תוך חירוף נפש וסיכון עצמי רב...
 
"הוא היה שׂדאי ברמה מאוד גבוהה, הבן אדם הזה שהציל אותי"
הסיפור שלשמו נפגשנו לראיון התחיל ב-13.7.1966. מתאר צור: "אני איש יחידת סיירת 'אגוז'. באזור הדרומי של מושב אלמגור, לכיוון הירדן, היו הכשרות קרקע בעזרת כלים משוריינים של הקק"ל. אנחנו היינו המלווים שלהם, בקומנדקר צבאי. הם הכשירו קרקע לכיוון הירדן, כי לפי הסכמי שביתת הנשק, הגבול בינינו לבין סוריה היה הירדן. הסורים מאוד לא אהבו את הפעילות הזאת – כשהייתי בכיתה י"ב תיכון הם שלחו יחידה שהרגה 2 נח"לאים מכורזים (לימים אלמגור), זמן מה אח"כ הם הרגו 2 אנשי קק"ל מראש פינה והפעם השלישית הייתה התקרית שאני הייתי מעורב בה.
התקרית הזו קרתה בשעה 3.00 אחה"צ. אני זוכר כל דקה...אני לא יודע מאיפה זה בא לי, אבל אמרתי לחבר'ה: 'מוקש', ואיך שסיימתי לומר את זה, הקומנדקר שלנו התרומם עם הגלגל האחורי-הימני, התהפך וניצת באש. הוא עלה על 2 מוקשים, לא על מוקש אחד. היינו על הקומנדקר 3 חיילים. האש אחזה בנו. נזרקנו למרחק של 30 מ' בערך מהקומנדקר. חייל אחד נהרג במקום, השני נקבר תחת הקומנדקר. ניסיתי לכבות אותו בידיים החשופות שלי, כשאני עצמי הייתי שרוף ב-80% מהגוף שלי ...כך התחוור לי מאוחר יותר (הבחור הזה נפטר מאוחר יותר, בלילה, בבית החולים)".
על אופן הגעתם לבית החולים מספר צור בהתרגשות, כי סיפור חילוצם הוא סיפור גבורה הרואי, לטעמו: "אני זוכר את עצמי יושב, והתחמושת מתפוצצת, הקומנדקר עולה באש...2 אנשים רצו אלינו, כיבו את האש שאחזה בנו בעזרת שמיכה, והפשיטו אותנו מהבגדים ומהנעליים. תוך כמה דקות פתאום הגיע ג'יפ. אני לא זוכר בדיוק את הפרטים, אבל אני זוכר שהתיישבתי ליד הנהג – אחד מאלה שרצו אלינו. הוא שם עליי שמיכה, כי נותרתי רק עם בגדיי התחתונים. מאחור ישב אדם נוסף. שמתי לב שהנהג מסתכל על התוואי שבו הוא נוסע (אז לא היו כבישים לגשר אריק וכו'). כל הזמן הזה היה ירי של הסורים...ראיתי איך הוא נוהג, באיזו זהירות, איך הוא מסתכל – הוא היה שׂדאי ברמה מאוד גבוהה, הבן אדם הזה שהציל אותי...היה לי ממש פחד שאנחנו הולכים לעלות על עוד מוקש, ואז אנחנו מחוסלים...הוא הגיע לכביש של אלמגור ועלה עד שהגיע לכביש של 'ורד הגליל'.
כל הדרך הזו לא החלפנו בינינו מילה – לא עם זה שישב מאחור, ולא עם הנהג. הנהג הביא אותנו למשטרת ראש פינה, שם היה גם בסיס צבאי, והשניים המשיכו בדרכם. אפילו את שמם לא ידעתי".
שם, בראש פינה הוא פגש ברב סרן שהכיר, עזרא שמו, וממנו הוא ביקש שיספר לאמו שהוא נפצע ושהוא בחיים. הלה סרב, אז צור ביקש ממנו לספר את זה לדליה, מורתו, כדי שתספר לאמו.
משם לקחו את השניים לבית החולים "זיו " בצפת. ומצפת הבהילו אותם לבי"ח "רמב"ם". למעשה, כך לדבריו, באותם ימים (כיובל שנים אחורה) הסיכויים שלו לצאת חי מפציעתו הקשה עמדו על 0%: "הייתי שרוף בפנים, בידיים, בגב, בבטן", הוא מתאר. הרופאים אמרו לאמו שהסיכוי היחידי לכך שהוא ייצא מזה הוא כושרו הגופני הגבוה. הם אמרו לה שאם הוא ישרוד 24 שעות – הוא יחיה...והוא אכן שרד את 24 השעות הראשונות.
וההמשך – "פרופ' מאהלר, הרופא הפלסטיקאי הראשי, ואמר לאימא שלי בדמעות: 'עשיתי כל מה שיכולתי. אם את יכולה לעלות יותר למעלה וללחוץ את היד של אלוהים, אולי זה יעזור'...הוא לא האמין שאני אצא מזה, אבל כשהוא ניגש אליי הוא אמר לי: 'אם תשרוד עוד 48 שעות, יש לך 50% לצאת מזה'". בהמשך הוא איבד את ההכרה, כולם היו בטוחים שאלה שעותיו האחרונות, אך אמו, ניצולת השואה שעברה 3 מחנות ריכוז, לא משה ממיטתו, עד ששב להכרתו, למרות המראות הקשים ולמרות בקשות הצוות הרפואי. "ראיתי בחיי כבר דברים הרבה יותר גרועים מאלה", היא אמרה להם.
ואכן, פרופ' מאהלר הצליח להציל אותו, כמו את חייהם של חיילים רבים אחרים. עד היום נמצאים השניים בקשר.
דני צור (68) עבר מאז רבות בחייו: למד באוניברסיטה העברית בירושלים שפה וספרות ערבית והיסטוריה של המזרח התיכון בעת החדשה. לאחר מכן למד לתואר שני שפה וספרות ערבית. לאחר שהגיש את העבודה הסמינריונית שלו פרצה מלחמת יום הכיפורים, שבה נפצע, השתקם, חזר לחזית והשתחרר אחרי 155 ימים. הוא היה עוזר הוראה של ראש החוג לשפה וספרות ערבית באוניברסיטת חיפה – ג'ורג' קנאזה, לימד שנה במכללת יזרעאל, והחליט שעולם האקדמיה הוא  לא כל כך בשבילו. ואז ראה מודעה בעיתון שקראה לחבר'ה צעירים להקים קיבוץ בגליל. הוא כבר היה נשוי לנעמי. ב-1976 החל את ההכשרה שלו לעלות לקרקע ובשנת 1977 הם עלו לקרקע.
במשך 12 שנים היה צור מנהל המטעים בקיבוץ, אחר כך ניהל את כוח האדם ביישוב, ומזה 20 שנה, מאז הקמת הרפת בקיבוץ, הוא עובד במקום.
נעמי נפטרה ממחלה לפני 7 שנים. לשניים נולדו להם 4 ילדים (לכולם שמות מהמקורות): איתמר (בן 41), אבידע (בן 39), בשמת (בת 35) ונועה (בת 34).
לדבריו, החיים בקיבוץ מורן הם החוויה המשמעותית ביותר בחייו, ובשנים האחרונות נוספו לכך הטרקים שלו בחו"ל. למרות פציעותיו הוא בעל כושר גופני מעולה, ומרבה בטרקים בחו"ל, ולדבריו "אני מטפס בכל העולם. רק לפני שבוע חזרתי מטרק באתיופיה".
 
מי האיש – הגילוי
הסיפור הזה של הפציעה וההצלה החל לחזור ולהתגלגל בראשו של צור לפני כ-3 חודשים, בעקבות פנייה טלפונית של המחנכת שלו מהתיכון למזכירות הקיבוץ בבקשה לאתרו, על מנת להזמינו ליום הולדתה ה-80 (צור גדל בקריית חיים וסיים את תיכון קריית חיים). בין השניים התפתח קשר טוב כשהיה התלמיד שלה.
מתאר צור: "הגעתי למסיבה. אחרי שאמרתי מה שאמרתי עליה ועל האיש שלה, היא קמה וסיפרה דברים עליי ועל אופן הפציעה שלי, וגם על מה שקרה אתי בימיי הראשונים ברמב"ם (מה שתיארתי בפנייך הוא בעקבות סיפורה באירוע הנ"ל). שם, במסיבה, גם נסגר המעגל עם רב סרן עזרא (היום בן 91) – זה שהעביר את בשורת פציעתי למורה, כדי שתספר אותו לאימא שלי".
הסיפור ששמע באותה מסיבה על ימיו הראשונים בבית החולים – דברים שהוא לא ידע עליהם עד אז, דחף אותו לברר מי האיש שהציל אותו. הוא נסע ל"בית אריאלה" בתל אביב, לארכיון העיתונות. במצלמה דיגיטלית צילם את הכתבות מהתקרית שבה הוא נפצע והראה את הצילומים לבנו, איתמר (המתגורר עם משפחתו במורן, מ"מ). בנו ראה שמדובר באדם ששמו סמעאן חייאט, תחושב ראמה. הבן ברר אצל בעל מסעדה בראמה (מסעדה שבה הוא נוהג לאכול מדי פעם עם בני משפחתו), האם הוא מכיר את האיש וזה כמעט נחנק מהתרגשות, לקח אותו לחדר פנימי במסעדה והראה לו שם את תמונת האיש. "זה הדוד שלי", הוא אמר לאיתמר, "הוא היה בעצם אבא שלי, כי אבא שלי מת בגיל צעיר והוא אימץ אותי...".
עד אז לא ידע דני צור מי היה האיש שהציל אותו – "זה היה צד נעלם בחיים שלי", הוא אומר.
 
 
"סמעאן חייט היה ציוני דגול"
בכתבה שערך יעקב ארז כתב "מעריב" יום לאחר התקרית, הוא כתב: "סיפר לנו שמעון חייט (השם משובש, מ"מ), טרקטוריסט של הקק"ל, ערבי נוצרי מן הכפר רמה: כשעה וחצי לפני הפיצוץ, נכנסתי עם הטרקטור מסוג 'טי.די.30' להכשיר את החלקה. היתה זו הפעם הראשונה ששבנו לחרוש חלקה זו לאחר מותם של שני בני ראש פינה. קרוב לשעה 3 הגיע הקומנדקר. כשהוא היה במרחק של 200 מטרים ממני שמעתי לפתע פיצוץ ומיד התרוממה פטריית עשן. האנשים שהיו בו נזרקו החוצה למרחק 30 מטרים והם היו אחוזים בלהבות. רצתי לקומנדקר. מנהל העבודה, יהושע לוי, היה כולו שרוף ומבגדיו עלתה אש. הוא כבר לא היה בין החיים. שני החיילים שהיו במכונית רצו בשטח כלפידים חיים. כיביתי אותם בעזרת הטרקטוריסט השני, ערמון בן-לולו, באמצעות שמיכה. הורדנו מהם את הבגדים ואת הנעליים והרחקנו אותם מן הקומנדקר שסביבו התפוצצה תחמושת והיתה סכנה להיות במקום" ("מעריב" מיום 14.7.1966).
איך קרה שעד היום לא הסתקרנת ולא חקרת מי היה האיש הזה שהעניק לך חיים?
"האירוע הזה היה ועבר, מבחינתי. נפצעתי עוד פעם במסגרת שירותי הצבאי – במלחמת יום הכיפורים. בשתי הפציעות שלי הייתי קרוב למוות. כל אירוע כזה יצר אצלי 'שינוי מדרגה שנייה'. אני מסתכל על החיים אחרת. אני מדבר איתך מאזור שניתן לקרוא לו: 'אזור המוות'. לפעמים אני אומר דברים שהם לא כל כך מובנים לאנשים שלא חוו דבר כזה".
אבל, הגילוי הזה של הבן שלו הביא אותו לרצות להכיר את האיש – "מי היה הבן אדם הזה בעל אומץ הלב הגדול  כל כך, שהעז להגיע למקום הפיצוץ כדי לראות אם יש את מי להציל, למרות הסכנה שאולי טמונים במקום מוקשים נוספים? אנשים רגילים לא עושים דברים כאלה...".
ואכן, הוא איתר את המשפחה, יצר קשר עם בני המשפחה ונסע לכפר השכן כדי לבקר אותם. סמעאן חייאט נפטר לפני שנתיים. "סיפרתי להם עליו כפי שהיה באותם רגעים שבהם הסיע אותנו. תיארתי להם אותו – לא מחליף אִתי מילה, תיארתי את היכולת השׂדאית שלו. תיארתי להם את אבא שלהם כמו שאני ראיתי אותו מהמקום שבו הייתי הכי צריך אותו, כי רציתי להגיע לבית חולים. לא רציתי שום דבר אחר – רק להגיע לבית חולים כדי שיתחילו לטפל בי, כי ידעתי איך אני נראה...הכול שרוף...העור ירד ממני כמו גרביים...איזה קור רוח הוא גילה...". המשפחה הכירה את הסיפור. הם בכו כששמעו את דבריו. "הבת שלו סיפרה לי את הסיפור ששמעה מפי אביה, ואפילו השלימה לי פרטים חסרים, כי אני לא זוכר הכול. אביה סיפר לה שכשהם ראו בראש פינה שאנחנו מטופלים, הם חזרו בחזרה לעבודת הכשרת הקרקע סמוך לאלמגור. אגב, דרך שבתאי איתרתי גם את משפחתו של ערמון בן לולו. הוא נפטר לפני מספר שנים. הם הזמינו אותי אליהם. המשפחה מתגוררת בעכו. אני אסע גם אליהם כדי לומר תודה וכדי לשמוע עליו".
מסתבר שסמעאן היה כומר – הוא למד כְּמוּרָה במשך 7 שנים בלבנון. אח"כ עשה הסבה מקצועית. במקור הוא היה בן הכפר איקרית, מעקורי המקום. יש לו 4 ילדים. אחד מבניו, דני (איזה צירוף מקרים) אמר לצור להתקשר לאדם בשם שבתאי משומרה, כדי שהוא יספר לו על אביו.
מתאר צור: "התקשרתי אליו. בן אדם בן 80. הוא אמר לי: דני, תשמע, סמעאן חייאט פרץ דרכים בסיני עם הנדסה קרבית, בצפון ואיפה לא. תשמע לי, סמעאן חייאט היה ציוני דגול".
נסתרות הן דרכי החיים. שני אנשים – יהודי וערבי, שניהם אוהבי אדמה, שניהם אוהבי הארץ הזאת. שני אנשים שדרכיהם נפגשו בנסיבות קשות, נסיבות שבהן חיי האחד ניצלו בזכות השני, שני אנשים שחיו ביחד כמעט על אותה פיסת אדמה במשך עשרות שנים, ולא זכו להכיר זה את זה.
את התודה לסמעאן חייאט ינצור דני צור בלבו כל חייו.
אולי יעניין אותך גם
מדוע חשוב לרשום את סימן המסחר של העסק?
לפני כ-3 חודשים גילה דני צור את זהותו של האיש ששלף אותו מהתופת ביולי 1966 כאשר הקומנדקר הצבאי שלו עלה על 2 מטעני חבלה באזור אלמגור ורוב שטח גופו נשרף # במשך 49 שנה היה הדבר לחידה בעיניו, אך גבורתו של האלמוני נחרתה בלבו היטב  # והגילוי היה מפתיע: האיש שסיכן את חייו כדי להצילו היה ערבי-נוצרי, מראמה, כלומר שכן שחי במרחק של כמה ק"מ בודדים ממקום יישובו – קיבוץ מורן, והשניים לא ידעו זה על דבר קיומו של זה # ואין דבר מוחשי יותר מהסיפור היפה שסיפר לי צור, כדי להדגים שקיום משותף אפשרי
טכנולוגיות לאיתור נזילות
לפני כ-3 חודשים גילה דני צור את זהותו של האיש ששלף אותו מהתופת ביולי 1966 כאשר הקומנדקר הצבאי שלו עלה על 2 מטעני חבלה באזור אלמגור ורוב שטח גופו נשרף # במשך 49 שנה היה הדבר לחידה בעיניו, אך גבורתו של האלמוני נחרתה בלבו היטב  # והגילוי היה מפתיע: האיש שסיכן את חייו כדי להצילו היה ערבי-נוצרי, מראמה, כלומר שכן שחי במרחק של כמה ק"מ בודדים ממקום יישובו – קיבוץ מורן, והשניים לא ידעו זה על דבר קיומו של זה # ואין דבר מוחשי יותר מהסיפור היפה שסיפר לי צור, כדי להדגים שקיום משותף אפשרי
השכרת רכב בארץ – איך עושים את זה ומה השאלות שעלינו לשאול
לפני כ-3 חודשים גילה דני צור את זהותו של האיש ששלף אותו מהתופת ביולי 1966 כאשר הקומנדקר הצבאי שלו עלה על 2 מטעני חבלה באזור אלמגור ורוב שטח גופו נשרף # במשך 49 שנה היה הדבר לחידה בעיניו, אך גבורתו של האלמוני נחרתה בלבו היטב  # והגילוי היה מפתיע: האיש שסיכן את חייו כדי להצילו היה ערבי-נוצרי, מראמה, כלומר שכן שחי במרחק של כמה ק"מ בודדים ממקום יישובו – קיבוץ מורן, והשניים לא ידעו זה על דבר קיומו של זה # ואין דבר מוחשי יותר מהסיפור היפה שסיפר לי צור, כדי להדגים שקיום משותף אפשרי
מדוע חשוב לרשום את סימן המסחר של העסק?
לפני כ-3 חודשים גילה דני צור את זהותו של האיש ששלף אותו מהתופת ביולי 1966 כאשר הקומנדקר הצבאי שלו עלה על 2 מטעני חבלה באזור אלמגור ורוב שטח גופו נשרף # במשך 49 שנה היה הדבר לחידה בעיניו, אך גבורתו של האלמוני נחרתה בלבו היטב  # והגילוי היה מפתיע: האיש שסיכן את חייו כדי להצילו היה ערבי-נוצרי, מראמה, כלומר שכן שחי במרחק של כמה ק"מ בודדים ממקום יישובו – קיבוץ מורן, והשניים לא ידעו זה על דבר קיומו של זה # ואין דבר מוחשי יותר מהסיפור היפה שסיפר לי צור, כדי להדגים שקיום משותף אפשרי
טכנולוגיות לאיתור נזילות
לפני כ-3 חודשים גילה דני צור את זהותו של האיש ששלף אותו מהתופת ביולי 1966 כאשר הקומנדקר הצבאי שלו עלה על 2 מטעני חבלה באזור אלמגור ורוב שטח גופו נשרף # במשך 49 שנה היה הדבר לחידה בעיניו, אך גבורתו של האלמוני נחרתה בלבו היטב  # והגילוי היה מפתיע: האיש שסיכן את חייו כדי להצילו היה ערבי-נוצרי, מראמה, כלומר שכן שחי במרחק של כמה ק"מ בודדים ממקום יישובו – קיבוץ מורן, והשניים לא ידעו זה על דבר קיומו של זה # ואין דבר מוחשי יותר מהסיפור היפה שסיפר לי צור, כדי להדגים שקיום משותף אפשרי
השכרת רכב בארץ – איך עושים את זה ומה השאלות שעלינו לשאול
לפני כ-3 חודשים גילה דני צור את זהותו של האיש ששלף אותו מהתופת ביולי 1966 כאשר הקומנדקר הצבאי שלו עלה על 2 מטעני חבלה באזור אלמגור ורוב שטח גופו נשרף # במשך 49 שנה היה הדבר לחידה בעיניו, אך גבורתו של האלמוני נחרתה בלבו היטב  # והגילוי היה מפתיע: האיש שסיכן את חייו כדי להצילו היה ערבי-נוצרי, מראמה, כלומר שכן שחי במרחק של כמה ק"מ בודדים ממקום יישובו – קיבוץ מורן, והשניים לא ידעו זה על דבר קיומו של זה # ואין דבר מוחשי יותר מהסיפור היפה שסיפר לי צור, כדי להדגים שקיום משותף אפשרי
בחג פורים ארגון הרופאים הווטרינרים ברשויות המקומיות מזהיר: שימוש בנפצים מסוכן לחיות המחמד
לפני כ-3 חודשים גילה דני צור את זהותו של האיש ששלף אותו מהתופת ביולי 1966 כאשר הקומנדקר הצבאי שלו עלה על 2 מטעני חבלה באזור אלמגור ורוב שטח גופו נשרף # במשך 49 שנה היה הדבר לחידה בעיניו, אך גבורתו של האלמוני נחרתה בלבו היטב  # והגילוי היה מפתיע: האיש שסיכן את חייו כדי להצילו היה ערבי-נוצרי, מראמה, כלומר שכן שחי במרחק של כמה ק"מ בודדים ממקום יישובו – קיבוץ מורן, והשניים לא ידעו זה על דבר קיומו של זה # ואין דבר מוחשי יותר מהסיפור היפה שסיפר לי צור, כדי להדגים שקיום משותף אפשרי
היערכות רכבת ישראל לקראת יום הבחירות לכנסת ה-23
לפני כ-3 חודשים גילה דני צור את זהותו של האיש ששלף אותו מהתופת ביולי 1966 כאשר הקומנדקר הצבאי שלו עלה על 2 מטעני חבלה באזור אלמגור ורוב שטח גופו נשרף # במשך 49 שנה היה הדבר לחידה בעיניו, אך גבורתו של האלמוני נחרתה בלבו היטב  # והגילוי היה מפתיע: האיש שסיכן את חייו כדי להצילו היה ערבי-נוצרי, מראמה, כלומר שכן שחי במרחק של כמה ק"מ בודדים ממקום יישובו – קיבוץ מורן, והשניים לא ידעו זה על דבר קיומו של זה # ואין דבר מוחשי יותר מהסיפור היפה שסיפר לי צור, כדי להדגים שקיום משותף אפשרי
ת.ד בין 3 כלי רכב, בכביש 784 בין משגב לכאוכב אבו אלהיג׳א
לפני כ-3 חודשים גילה דני צור את זהותו של האיש ששלף אותו מהתופת ביולי 1966 כאשר הקומנדקר הצבאי שלו עלה על 2 מטעני חבלה באזור אלמגור ורוב שטח גופו נשרף # במשך 49 שנה היה הדבר לחידה בעיניו, אך גבורתו של האלמוני נחרתה בלבו היטב  # והגילוי היה מפתיע: האיש שסיכן את חייו כדי להצילו היה ערבי-נוצרי, מראמה, כלומר שכן שחי במרחק של כמה ק"מ בודדים ממקום יישובו – קיבוץ מורן, והשניים לא ידעו זה על דבר קיומו של זה # ואין דבר מוחשי יותר מהסיפור היפה שסיפר לי צור, כדי להדגים שקיום משותף אפשרי
הוכרזו מצטייני וזוכי פרס החינוך המחוזי לתשע'ח 2018
לפני כ-3 חודשים גילה דני צור את זהותו של האיש ששלף אותו מהתופת ביולי 1966 כאשר הקומנדקר הצבאי שלו עלה על 2 מטעני חבלה באזור אלמגור ורוב שטח גופו נשרף # במשך 49 שנה היה הדבר לחידה בעיניו, אך גבורתו של האלמוני נחרתה בלבו היטב  # והגילוי היה מפתיע: האיש שסיכן את חייו כדי להצילו היה ערבי-נוצרי, מראמה, כלומר שכן שחי במרחק של כמה ק"מ בודדים ממקום יישובו – קיבוץ מורן, והשניים לא ידעו זה על דבר קיומו של זה # ואין דבר מוחשי יותר מהסיפור היפה שסיפר לי צור, כדי להדגים שקיום משותף אפשרי
ציון לשבח לתלמיד ים גולדשטיין על עבודת גמר במדעי הרוח
לפני כ-3 חודשים גילה דני צור את זהותו של האיש ששלף אותו מהתופת ביולי 1966 כאשר הקומנדקר הצבאי שלו עלה על 2 מטעני חבלה באזור אלמגור ורוב שטח גופו נשרף # במשך 49 שנה היה הדבר לחידה בעיניו, אך גבורתו של האלמוני נחרתה בלבו היטב  # והגילוי היה מפתיע: האיש שסיכן את חייו כדי להצילו היה ערבי-נוצרי, מראמה, כלומר שכן שחי במרחק של כמה ק"מ בודדים ממקום יישובו – קיבוץ מורן, והשניים לא ידעו זה על דבר קיומו של זה # ואין דבר מוחשי יותר מהסיפור היפה שסיפר לי צור, כדי להדגים שקיום משותף אפשרי
רונן תשרי: כל אחד יכול לבשל
לפני כ-3 חודשים גילה דני צור את זהותו של האיש ששלף אותו מהתופת ביולי 1966 כאשר הקומנדקר הצבאי שלו עלה על 2 מטעני חבלה באזור אלמגור ורוב שטח גופו נשרף # במשך 49 שנה היה הדבר לחידה בעיניו, אך גבורתו של האלמוני נחרתה בלבו היטב  # והגילוי היה מפתיע: האיש שסיכן את חייו כדי להצילו היה ערבי-נוצרי, מראמה, כלומר שכן שחי במרחק של כמה ק"מ בודדים ממקום יישובו – קיבוץ מורן, והשניים לא ידעו זה על דבר קיומו של זה # ואין דבר מוחשי יותר מהסיפור היפה שסיפר לי צור, כדי להדגים שקיום משותף אפשרי