מרבצים עצומים לעדות השפעת האדם, כשמדי פעם מציצות חורשות של עצים צפופים ועבים כשמורות קטנות ומעטות, המעניקות מבט חטוף על הג'ונגלים שבעבר שלטו ביבשת.יון, אישי היקר, נראה נרגש לקראתי עם זר פרחים ומיד מכניס אותי לעניינים: "תחליפי פה כסף כי אחר כך לא יהיה איפה, שימי את הכסף בפאוץ' מתחת לבגדים וסגרי את התיקים היטב, אנו יוצאים לדרך". המרחק מהשדה לביה"ס שבו הוא עובד אינו רב, אך רוב הזמן אנחנו עומדים בפקקים, אחרי משאיות עמוסות ומכוניות מעשנות. מבין הדוכנים העמוסים, האנשים הדחוסים ברחובות והאבק המיתמר מהשביל בו אנו נוסעים, בין מסגד לבין כנסייה, מופיע שער ביה"ס .
יון נכנס בהתרגשות לקראת היכרותי עם הילדים. נכנסים ובאופן מפתיע הכול שקט ונינוח. הילדים משחקים בחוץ בשקט, נמצאים בכיתה בשקט ומברכים לשלום בשקט מופתי. אלה הם ילדים חרשים/אילמים. השקט "מופר" רק על ידי חיוכים, תנועות ידיים, מגע, הבעות פנים ותנועה בלתי פוסקת. את היום הזה אעביר בביה"ס. אפנק את הסטודנטיות שלנו עם מטעמים מהבית, אלמד לאיית את שמי על פי שפת הסימנים ואראה את הילדים משחקים עם האמצעים הבודדים העומדים לרשותם: צמיג של טרקטור ואבנים – משמע מקפצה לסלטות (קשה להאמין, קשה לביצוע, מראה מדהים!) ואתרגל מעט יוגה עם הבנות. למחרת כבר אעבור לחווה שבה אני אתנדב, וההתרגשות גדולה.
הנסיעה לחווה הייתה חוויה בפני עצמה. אלו נשים יפות! הבנות לבושות כל כך צבעוני אבל בטוב טעם כמו שלא ראיתי לפני כן מעולם. מטופחות וצבעוניות, הולכות לכל מקום. הבנים נראים איתנים כאילו פיסלו את גופם למשעי. לאחר שעתיים נסיעה במיניבוס צפוף, מגיעים לפנייה קטנטונת בין שדות, חורשות ושטחים פראיים. והנה החווה נגלית לעינינו.
התמונה המשמעותית הראשונה שראינו מסתמנת כלב לִבָּהּ של החווה: "המאמאס" קולעות את שיער ראשן של הילדות לצמות דקות והדוקות במרפסת בית הילדים. "באובאב הום" נקרא על שם אחד העצים היותר גדולים שראיתי בחיי, המניב פירות מזינים ומתוקים ונפוץ מאוד ביבשת. זהו למעשה בית לילדים יתומים. כבר כמה שנים חיים בו בערך 10 ילדים, חלקם נשאי איידס וסביבם מתנהלים כולם. בנוסף, קיים בחווה בי"ס יסודי שבו לומדים כמה עשרות ילדים. לבעלי החווה, טרי )אמריקאית( וקאיטו )מקומי) קשה לקבל ילדים לביה"ס אך ורק על פי יכולת הוריהם לשלם. לכן מעט מהורי הילדים שמסוגלים לכך, משלמים לביה"ס כבי"ס פרטי והשאר "נהנים מחסדיהם". ביה"ס מתקיים מעט ממה שנשאר והשאר מתרומות.
טרי, אישה יפה עם עיניים סקרניות, חיוך מלא נתינה ומבט עייף, מלאת סבלנות לכל ילד וילדה, ומברכת את בואי בקבלה, באמונה ובהודיה גדולה. כולה תקווה שבעזרת הידע וההשכלה שרכשתי, אוכל לעזור בבניית גינת הירק. אומנם יש שטח רב בחווה אך גינת הירק לא ממש מתנהלת כשורה. מאוד קשה להשיג כאן זרעים שאינם מחוטאים בכימיקלים ושני עובדי הגינה המקומיים לא ממש בעלי מעוף, בראיית עולמם המקצועית (זוהי לא הערה סרקסטית ושיפוטית אלא מציאות פשוטה). כל בוקר הם מתחילים בהשקיה. מכיוון שאין מערכת השקיה (הצינור היחיד שקיים הוא חיבור מתפרק ומחורר של כמה צינורות מאולתרים יחדיו), הם ממלאים בעזרת "הצינור" בכל פעם חבית אחרת, בקצב המזכיר זרימה קלושה של מים. העובדים, ג'ובו ופנדו, ממלאים משפך מחבית, סוחבים אותו להשקות ערוגה וחוזרים חלילה, עד שהחבית מתרוקנת ואז ממתינים בסבלנות עד שתתמלא שוב. מעט מהקטיף שניתן לצרוך בגינה הנו עלים של ברוקולי (ממש ברוקולי עוד אין), עלים יפנים כלשהם ובעתיד הקרוב עשויים לצמוח בה כמה חצילים, פלפלים, כרוב סגול ואיזשהו ירק מר שעוד לא יצא לי לטעום.
התפקיד שלי בחווה הנו לבנות גינת ירק לתפארת הגידולים האורגניים, כבוגרת המשק החקלאי אורגני של קיבוץ כישורית, ועם הידע שרכשתי בתואר שני ללימודי סביבה. האם זה אומר שאני יודעת מאיפה להתחיל?! איך מתחילים גינת ירק אורגנית בלי מערכת השקיה, עם אדמה חולית יבשה ומהודקת היטב, שני מעדרים מתפרקים, כף חפירה, מגרפה, מריצה, ושני עובדים דוברי סווהילית??? הצעות יתקבלו בברכה!
ואז עולה בי המחשבה, שהיא כמובן שיפוטית וביקורתית אך איני מצליחה להתנתק ממנה: אם רק המשאבים בעולם היו נחלקים בין כולם... אפילו לא באופן שווה, או כזה שמתקרב לכך. אבל אם רק טרי לא הייתה צריכה להתחנן כל יום, כל היום לכל דולר, כדי לבנות את המקום הצודק הזה, האם הכול הכול יכול היה להיראות אחרת?
לשמחתי, קיבוץ כישורית צייד אותי בלכתי בכמות מכובדת של זרעים אורגניים, אז לפחות דאגה אחת פחות. החלטתי להתחיל משם. אנביט את הזרעים, אכין ערוגות מוגבהות עם הרבה חומרים אורגניים ומתוחחות היטב ואתחיל פשוט לשתול, תוך כדי הכנת יתרת השטח לעתיד, באשר יהיה. נשמע הגיוני? רק כמה בעיות קטנות: 1. השמש יוקדת רוב שעות היום והעובדים רגילים להגיע רק ב-8.00 ולהתחיל בשעת ההשקיה שלהם, כך שעד 11.00-10.00 אנו מספיקים להכין ערוגה אחת בקושי ונהיה חם מדי בשביל לעבוד בחוץ. 2. אומנם אנחנו מצליחים לגשר על פערי השפה, כשהם מדברים סווהילית וטיפה אנגלית ואני עונה בעברית וקצת אנגלית והרבה פנטומימה בין לבין. אבל הם לא רגילים לעבוד כל כך קשה בחום, בשמש, למשך הרבה שעות. 3. קשה מאוד להנביט את הזרעים באדמה החולית הזו. ועוד ועוד ועוד... אז לא אפרט יתר על המידה, רק אוסיף ואומר ששוב עולה בי המחשבה מה אם...: מה אם היה לנו מספיק כסף (לא צריך יותר מדי), רק מספיק, כדי לקנות שתילים, לקנות מערכת השקיה וכלי עבודה פשוטים כמו מזמרה, קלשון ואולי אפילו מעדרים שלא מתפרקים וזזים תוך כדי חפירה? מה אם הילדים שחיים פה בחווה ואלה שמגיעים לביה"ס יקבלו יותר מירק אחד, אולי, בארוחה אחת ביום? מה אם הילדים והצוות והמורות והמשפחה היקרה של טרי וקאיטו יקבלו גינת ירק לתפארת, כזו שילמדו איך לתפעל וליהנות מירקותיה?
וכל אחד מכם, קוראים יקרים, מוזמן להוסיף את ה "אם יהיה רצון" שלו...
האם זה היה משנה משהו, למישהו ב – Baobab’s Home?! בעיר בגומויו הקרובה? אולי בטנזניה בכלל? האם זה ישנה משהו למישהו בישראל הרחוקה? בקיבוץ כישורית? בגילון – יישוב הולדתי הקטנטן בגליל? אולי אפילו בניו ג'רזי – עיר הולדתה של טרי?
אם לא הייתי מלאה באמונה שלמה בתשובה המתבקשת, כנראה שלא הייתי פה היום. ואמן שכל ה"אם יהיה רצון" של כולנו יתגשם...
