"רבין: היום האחרון" הוא תמונת רנטגן של לבו של הבמאי עמוס גיתאי. אף צופה, ללא קשר לדעתו הפוליטית, לא יישאר אדיש למניפסט האישי שלו, מסע רגשי עוצמתי שמגייס את כל כלי המדיום הקולנועי ליצירת דימויים חורכי קרביים של העם היהודי בציון, דימויים שמקורם בכעס ובתוכחה הבלתי מצונזרים של היוצר. היכולת של גיתאי להניע ולעורר תחושות כל כך עזות מחומרים ממוחזרים, היא הגדולה העיקרית של היצירה.
בחלקים הטובים של הסרט אנחנו זוכים לראות את רבין כמנהיג חושב ויוזם ולא כסמל. קטעי ארכיון קצרים שמציגים את רבין כפוליטיקאי דעתן ומעשי ולא כמשיח. זה נשמע פשוט ומובן מאליו, אך כנער שגדל לאחר הרצח, חונך כל שנה מחדש על נאומו האחרון מהעצרת ושהשתתף באין ספור טקסי בי"ס גדושי פולחן אישיות סנטימנטלי, פולחן אישיות שלא היה מבייש את ילדותם של הוריי בברית המועצות ("רצחו לנו את האמת", "אתה היית הסבא של כולנו" ועוד פנינים נפלאות שכאלה) אני יכול להעיד שבזיכרון של יצחק רבין מתעלמים מפועלו העשיר והמגוון לאורך עשורים רבים, ומתעסקים אך ורק בדימויים רגשניים וקלים לעיכול.
אבל רגעי החסד העדינים האלה לא מייצגים את המסה הפוליטית בת השעתיים וחצי שיצר כאן גיתאי. הסרט נפתח בשמעון פרס העונה לשאלותיה של יעל אבוקסיס לגבי הימים שקדמו לרצח ראש הממשלה, יצחק רבין. השאלות מנומסות, התשובות ידועות לכולנו. ברגע זה מתבהר לנו שאנחנו יוצאים לשחייה במים מוכרים. וכדי להוכיח לנו את מה שכבר הבנו, הסרט עובר לסרטון הידוע המתעד את רגעי הרצח ולאחריו נשמע נאומו המפורסם מהעצרת. עכשיו כבר ברור, שום דבר חדש לא נשמע כאן.
בכישרונו היוצא דופן, יוצר הבמאי סרט תיעודי על האירועים שהובילו לרצח ראש הממשלה, סרט שמשלב קטעי ארכיון, ראיונות קצרצרים וגולת הכותרת: קטעים מבוימים המבוססים על תחקיריה של "ועדת שמגר".
"ועדת שמגר" קיבלה מנדט לחקור את המחדלים האופרטיביים שהובילו לרצח יצחק רבין והסרט משקיע זמן מסך רב בתחקור העדים הרבים שהופיעו בפני הוועדה. גיתאי מפתח את ממד הפספוס שנוכח ברצח רבין, לממד פיזי ממש. ההתעסקות האובססיבית שלו בטראומת הפספוס הקולקטיבית באה לידי ביטוי בנבירה הבלתי פוסקת במחדלים הפיזיים שאפשרו את קיום הרצח, כאילו היה רבין מנורת המקדש שנגנבה מתחת לאפו של עם ישראל ולא שבה לעולם.
אבל יש דברים שמעניינים את חברי הוועדה ואת יוצר הסרט יותר מאשר המחדלים הפיזיים. "רבין: היום האחרון" הוא חוויית צפייה עוצמתית שמציעה מבט מעמיק מאוד לאופן שבו השמאל רואה לא רק את הרצח אלא את כל השתלשלות העניינים שהובילה אליו: ההסתה שקדמה לה והפילוג של העם, כשהרצח הוא נקודת השיא והאל חזור.
הסרט מפנה ביקורת חריפה במיוחד כלפי אותם גורמים שלדעתו הצמיחו את העשב השוטה ושאפשרו את האווירה הציבורית שהובילה לרצח. את עיקר זעמו משלח גיתאי באחד ממנהיגי הימין באותה תקופה, בנימין נתניהו, אך המנה הגדושה ביותר של ביקורת נופלת בחלקם של המתנחלים ושל הרבנים שהטיפו והסיטו כנגד רבין. גיתאי מתאר את ציבור המתנחלים באופן שהוא הרבה מעבר ללא מחמיא. הבמאי מייצר דימויים חריפים מאין כמוהם של ציבור ילדותי, לא בשל, אלים ומשיחי. ציבור שהאידיאולוגיה הסהרורית שלו הולכת יד ביד עם עושק כוחני ועם דיכוי של העם הפלסטיני. גיתאי מתאר את השוליים הקיצוניים, אלה שמהם שאב יגאל עמיר את רעיונותיו כחבורה של ג'יהאדיסטים יהודיים, וממשיך בטענה שמפעל ההתנחלויות כולו מזהם את העם בישראל והוא זה שהוביל לרצח רבין. מעבר לטונים המפלגים שבהם הוא נוקט, יש כאן פשוט ניסיון עילג לדחוס דיון תיאורטי לתוך דיון רגשי. הדימויים האלה עזים וחסרי פחד ומניפולטיביים בצורה בלתי נתפשת, ומציעים חוויה סוחפת לתוך לבו של הנרטיב השמאלני. ניסיון להציגם כדיון חברתי תיאורטי הוא מוטעה כלפי המורכבות של הבעיה רחבת ההיקף, זו שבה הוא עוסק, ובכך הוא מזלזל בקהל הישראלי .
הסרט מפתח את רעיונותיו בצורה מטלטלת לעומק, אך לא דווקא לרוחב. גיתאי נכנס לכזה טראנס של כעס וזעם בתיאורו את ציבור המתנחלים שלא ברור מה סהרורי יותר: השוליים שהוא מראה או ה"עמוק" שבו הוא מצייר את יצירתו שמקורה בראייה המאוד צרה שלו ובכעס שמפעם בו (באחד הקטעים היפים משולב ראיון עם לאה רבין שבו היא מספרת שאין בה כעס, רק עצב. גיתאי כנראה אינו שותף לתחושותיה) .
גיתאי עוסק בפילוג מבלי להציע גשר. מתאבל ומחפש תשובות אך לא מספק זווית חדשה על אחד השסעים העמוקים והרלוונטיים ביותר של החברה הישראלית.
