כדי להציל את סדום היה צורך לפחות בעשרה צדיקים, ואילו להפוך עולם שלם די בשוטה אחד. {הרבי מקוצק}
בחיי הנפש של העמים אנו מוצאים איפוא יסודו של רגש האיבה אל האומה היהודית. ואולם עלינו לשׂים לב גם ליסודות אחרים לא נופלים מזה בערכּם, הגורמים אף הם לכך, שלא תוכל האומה היהודית להתמזג באומות האחרות או להגיע לידי שווּי גמור במעמדה ביניהן. {יצחק בן צבי}
ערך קבוע...
לקראת סיום השירות שלנו בחטיבת הצנחנים, סוף סוף הוחלט לתת לנו את המגיע לנו - קורס צניחה.
הצטרף אלינו קצין אמריקאי חסון ודי מרשים עם הרבה עיטורים רקומים על מדיו. המפקדים הסבירו לנו שהוא קצין כוחות היבשה של ארה"ב והוא בא לבדוק את מערך הצניחה של צה"ל.
לאחר מספר צניחות כינסו אותנו בשטח להפרד מהלוחם האמריקאי לשלום, אך לפני שעזב, ביקש הלוחם לדבר איתנו כשנחזור לבסיס.
כשהגענו לבסיס, הוא כינס אותנו ונתן לנו שיעור מאלף (ראוי לציין שהחייל לא היה יהודי ).
הקצין האמריקאי הוציא שטר של עשרים שקלים מכיסו ושאל אותנו מה שוויו של השטר, כמובן שכולנו ענינו פה אחד - עשרים שקלים.
אח"כ קיפל את השטר לחצי ושוב שאל: מהו שוויו של השטר? שוב ענינו עשרים שקלים, וכך חזר הדבר עד שכבר לא יכל לקפל עוד את השטר - וכמובן שוויו נשאר עשרים שקלים.
להפתעתינו המרובה, זרק הקצין את השטר מידיו על האדמה וקפץ עליו מספר פעמים, אח"כ הרים את השטר המרוט ושוב שאל אותנו לשוויו של השטר כמובן שברגעים אלו התחלנו לאבד את הסבלנות ולא הבנו מה המשמעות של הטכס המוזר הזה של מעיכת השטר... אבל שוב, ענינו פה אחד: 'עשרים שקלים'.
אז פתח האמריקאי את פיו ואמר: אתם עם ישראל, תדעו לכם שלא משנה כמה מבזים אתכם, מקפלים אתכם ונלחמים בכם, הערך שלכם תמיד ישאר קבוע, אתם העם הנבחר.
{מתוך עלון מחיל אל חיל, בטאונם של חיילי ישיבת ההסדר שלעבים}
פרשה שבועית:
פרשת וישלח / בודד ושורד
"ויותר יעקב לבדו, ויאבק איש עמו עד עלות השחר. וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו, ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו... ויאמר: לא אשלחך כי אם ברכתני... ויאמר: לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, כי שרית עם אלוקים ועם אנשים - ותוכל" {בראשית ל"ב, כ"ד-כ"ח}.
מפגש יעקב ועשיו אינו מפגש פרטי. כל 'פגישה' בין בני יעקב לבני עשיו במהלך ההיסטוריה כוללת יסודות מפגישתם הקדומה. הפגישה, שרגע השיא שלה היה דווקא לפניה, בלילה הגורלי שקדם לה.
איזו אקטואליות מדהימה זועקת מסיפור המאבק הקדום. צלילי מציאות מוכרת, עכשווית, עולים מההתגוששות בין יעקב למלאך בלילה ההוא. מול האיבה הבינלאומית הצוברת תאוצה כלפי עם ישראל, ניצב בפנינו הכתוב: "ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו - עד עלות השחר".
אלפי שנים חלפו מליל התרחשות סתומה זו, ומאומה לא השתנה בקורות הימים. יעקב עדיין נותר לבדו. עודו נתון במאבק שנכפה עליו מבית ומבחוץ, עם המבקשים למחותו, לטשטש את זהותו ואת ייחודו ולהעבירו מהעולם.
קליפתו החיצונית של הסיפור משתנה מדור לדור, אך גרעינו הפנימי, הראשוני, עדיין קיים ללא שינוי - מימות עולם ועד ימינו.
יעקב היה בודד. משפחתו ובניו, משענתו היחידה, כבר חצו את מעבר יבוק. יעקב נותר בלילה הגורלי ביותר בחייו ללא כל עזרה חומרית. מעתה יוכל לסמוך בבוא מבחן הקרב - שלא הוא פתח בו - רק על הטמון בקרבו, על אישיותו, על סגולות המוסר שרכש, על כוחו הרוחני, על אלוקיו.
הכוחות הללו היו היחידים שעמדו לו בתקוף אותו האיש המסתורי (הוא שרו של עשיו בלשון חכמי התלמוד. היינו, התגלמות כל הטמון באופיו, המיוחד שבאורחות חייו, בתרבותו ובנימוסיו של עם עשיו). האיש שהתנפל ונאבק בכל חמת זעמו נגד כל מה שמסמל יעקב, למד לדעת "כי לא יכול לו", שאינו יכול לגבור על יעקב. המלחמה הרוחנית העזה והעיקשת שקדמה לפגישה הריאלית, הממשית, בין שני האחים האויבים, לא הוכרעה. חרף כל המאמצים במשך כל הלילה (הלילה ההוא והלילה ההיסטורי) נותר יעקב בעולם.
אך למרות זאת, היו תוצאות לקרב.
אמנם שרו של עשיו לא הצליח להפיל את יעקב ארצה, לשמוט מתחת רגליו את הקרקע ולשלול ממנו תקומה מעשית והיסטורית, אולם הוא פגע בכף ירכו, בשריר המפעיל את העצם. הוא הפך ל'נשה', לחסר אונים. הוא הפך לצולע. "ויגע בכף ירכו, ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו" (שם).
מעתה, עמידתו החומרית של יעקב בעולם רופפת. תמיד יחיה בצילן של סכנות. צולע, אבל חי. לעולם לא יעמדו לרשותו המאסות החומריות והאנושיות העומדות לרשות אויביו. אף פעם לא יתברך במשאבים אין סופיים. גורלו לא ייחתך לעולם לפי הכמות שבאוצרותיו.
סיכויי קיומו בתוך ג'ונגל העמים, שינסו לטרוף אותו, כוח עמידתו בניגוד לכל היגיון וסבירות בתוככי ההיסטוריה האנושית, תלויים אך ורק במידת נאמנותו לאוצרות רוחו, לכוחותיו הנפשיים, לסגולות המוסר והייעוד שהטיל למערכה באותו לילה, ליד מעבר יבוק.
"עד עלות השחר" - עד אז תימשך ההתגוששות. כל עוד שורר הלילה והחושך פרוש על פני תבל, כל עוד שולט ערפל הקרב, נדמה לו לאויב, שידו על העליונה. הוא מאמין שעליונותו החומרית תקנה לו לבסוף את הניצחון הוודאי.
אך בעלות השחר, לאור היום, בהיגלות האיתנות המוסרית והאמת שבייעוד ההיסטורי של יעקב, פוסק שרו של עשיו מנסיונות התקיפה. "שלחני", אומר 'האיש' ליעקב, "כי עלה השחר" (שם כ"ו).
עכשיו יעקב הוא המכתיב תנאים: "לא אשלחך כי אם ברכתני" (שם). לא אשחרר אותך, אתה המתקיף הנצחי שלי, אתה שראית בי מכשול בדרך חייך. אחזיק בך בשארית כוחותי, עד שתודה בכשלון נסיונותיך. עתה, לאור היום, בהיגלות צדקתי, אני ראוי לברכה, שכן בדרכי שלי אצורה הברכה לעמים כולם.
יעקב יוצא מהאפילה כפלא ההיסטוריה. לאחר אלפי שנים יתבוננו בו העמים, ישתאו למראה השבט הקטן, דל האמצעים, שחסר במשך דורות אמצעי קיום בסיסיים. והנה, החזיק מעמד מול כוחות הטבע וחוקי ההיסטוריה השוחקים והמכלים.
הם יכירו בכך שהוא ההוכחה החיה לאפסות הכוח האלים והחומרי. יעקב הנצחי יהיה העדות הברורה לנצחונה של הרוח. האות והמופת לאלוקים הכול יכול, המתגלה בקיומו הפלאי של החלש בחיצוניותו.
מתוך ענוות יעקב, מתהום סבלותיו הנוראיים, עולה השם "ישראל". כתר לראש העם. שם הא-ל טבוע בשמו, במהותו ובסגולת חייו.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ופשרה}
שבת שלום - יהונתן גרילק
סטטוס שבועי:
