
הוא ענה לי שהוא יודע שזה קשור לזמן אבל לא יודע מה זה בדיוק.
אז שאלתי מה זה זמן?
הוא הסתבך עם התשובה וכבר הגיעה השעה לאכול ארוחה, פיפי ולמיטה.
באותו ערב מצאתי את עצמי מסתכל בשעון ושואל את עצמי את אותה השאלה, מה זה זמן? מה הוא בשבילי? האם אנחנו המצאנו אותו? הרי גם הפרח הוא בהתחלה ניצן ולבסוף הוא ינבול גם אם אף אחד לא יגיד לו שהגיע הזמן.
בנוסף, שאלתי את עצמי האם אני מצליח להפיק מהזמן את המיטב? האם אני מנצל אותו בתבונה? ובכלל, האם זה דבר טוב או רע?
אנחנו מפחדים מהזמן? למה חלק מהאנשים לא רוצים להגיד את גילם?
"אני רוצה להישאר נער כל חיי", אני תמיד אומר אבל יכול להיות שאני בכלל לא מבין את המשמעות של זה?
האם כולנו תופסים את המושג זמן כאותו מושג?
אז נכון, רבים הכתבים המתעסקים בשאלת הזמן ואני ארצה להוסיף גם את שאלת הזמן בגיל הנעורים ואת שאלת הפנאי.
באוגוסט השנה השתתפתי בפאנל שבו, בין היתר, ישב עו"ד אורי סלונים שהקים את ארגון "וראייטי", והוא אמר: "האדם הכי עסוק זה האדם עם הכי הרבה פנאי".
חשבתי הרבה על המשפט הזה והבנתי שלדעתי המשפט יהיה נכון יותר אם הוא ייאמר כך: "אדם העסוק בדברים שהוא אוהב הוא האדם עם הכי הרבה פנאי".
את המושג עסוק הגדרתי בעשייה. ככל שנעשה יותר ככה נהיה עסוקים יותר.
את המושג פנאי הגדרתי כנשימה. להרגיש שאפשר לנשום בשקט וברוגע ולמלא את הריאות עד הסוף ולרוקן אותן עד הסוף ועל הדרך גם להרגיש תחושת סיפוק.
אני מאמין שעשייה יכולה לגרום לתחושת פנאי בתנאי שעושים את מה שאוהבים. כשאני עושה את מה שאני אוהב אני מרגיש שאני יכול לנשום את מה שאני עושה ושזה ימלא אותי בתחושת סיפוק.
בגיל הנעורים אנחנו לומדים לנהל את הזמן שלנו בצורה הנכונה לנו. לנהל את לוח זמני המשימות הלימודיות שלנו, זמני המצאנו עם חברינו ועם שאר עיסוקינו, ופה גם נכנס סדר העדיפויות שלנו.
בשלב זה עולה השאלה האם אנחנו מנהלים את הזמן או שהוא אותנו?
אנחנו יכולים לשים לב שבשאלת הזמן יש הרבה יותר סימני שאלה מאשר סימני קריאה, ובחיפוש מסע הזמן של כל אחד ואחת מאתנו הייתי אומר שבעיניי הכי חשוב זה להעניק משמעות לכל רגע בחיים, לצאת להיות עסוקים בדברים שאוהבים ולהרגיש פנויים.
אסיים בחיוך על הפנים: "אורך הרגע נמדד לפי צד דלת השירותים שבו אתה נמצא".