אבא זה לא אימא (וגם אימא זה לא אבא)

נבשבועות האחרונים מסתובב פוסט ויראלי ברשתות החברתיות. הפוסט הופץ על ידי חנוך דאום. בפוסט צילום של פתק שנכתב (באמת?) על ידי אב למורה של בתו: "למורה של טליה", כתוב בו, "אבא זה לא אימא, ואבא לא יכול לעשות בשעה מה שאימא עושה בחצי שעה. לכן טליה איחרה לבי"ס. בברכה, אבא".אני חשבתי שהפוסט הזה משעשע, אך היה ממש גם בתגובות שנלוו אליו. אב אחד כתב בתגובה פירוט ארוך של כל הפעולות שהספיק לעשות עם בתו באותו בוקר (כולל ארוחת בוקר וצמות), ולהגיע לעבודה בזמן. הוא טען שפרסומים כמו של חנוך דאום משמרים את התפיסה השוביניסטית שעל פיה תפקידה של האם לטפל בילדים, היא גם עושה את זה הכי טוב, ומוטב שגברים יעסקו בעניינים אחרים, ובמקרה הטוב "יעזרו" לאישה במטלות הבית.
הדיון הזה הביא אותי לחשוב על חלוקת תפקידים בבית, על תפיסות ישנות וחדשות בהקשר הזה, ועל הרוח הפמיניסטית המעורבת בנושא. ודווקא מבלי להיכנס לעמדותיי הפרטיות בהקשר הזה, המסקנה העיקרית שהגעתי אליה היא שאבא זה לא אימא. וגם אימא זה לא אבא. אבל מה זה אומר?
גם כאשר מערכת היחסים בין בני זוג היא שוויונית, מכבדת ונשענת על הסכמות ועל דעות דומות, הרי שהם אף פעם לא יהיו בדיוק אותו דבר. כל אחד חושב קצת אחרת, מדבר קצת אחרת, עושה את הדברים קצת אחרת. כדי שנוכל לחיות עם הפערים האלה, עלינו להכיר אותם וללמוד לקבל אותם. נתקלתי לא אחת בקליניקה בבני זוג (לעיתים קרובות לקראת גירושין או אחריהם), שמאשימים זה את זה בהאשמות שונות המתבססות על ההבדלים בגישה.
לדוגמה, אם אחת ניסתה להסביר לי מדוע היא מתנגדת בבית המשפט להסדרי ראייה בין הגרוש שלה, אבי ילדיה, לבין הילדים: "אצלי הם מגיעים הביתה מביה"ס, וקודם כול אוכלים ארוחת צהריים. אחר כך מתיישבים לעשות שיעורים. אחרי זה רואים קצת טלוויזיה, ואחרי הצהריים מזמינים חברים או מוזמנים אליהם. אצלו – קורה דבר נורא: הם מגיעים הביתה, ורואים טלוויזיה עד שהוא מסיים להכין להם אוכל. רק אז אוכלים. עכשיו כבר אחרי הצהריים, והם רוצים להיפגש עם חברים. הוא נותן להם! ואת השיעורים הם עושים רק בערב. איך אני יכולה לאפשר לילדים להיות אצל כזה אבא חסר אחריות?"
אבא זה לא אימא, ואימא זה לא אבא. כל אחד אחר, כל אחד מנהל את העניינים מול הילדים בצורה שונה. יש מי שחשוב לו יותר היבט מסוים, ולשני חשובים דברים אחרים. אחד יודע להתאים בגדים ולקלוע צמות, ואחד בעל סבלנות בהכנת השיעורים. אחד מבשל טוב, ואחד קורא יפה סיפורים. כאשר זוגות הורים (נשואים או גרושים) מוכנים לקבל את העובדה הזו, הם יכולים "לשחרר". הם יכולים לאפשר לבן הזוג לנהל את העניינים כראות עיניו. נכון, בן זוגי אינו מארגן את הילדים לביה"ס "כמו שאני עושה את זה". הוא עושה את זה בדרך שלו. בסוף הם מגיעים לביה"ס. אז מה הבעיה? אם אנסה לגרום לו לנהל את העניינים בדיוק כמו שאני עושה, המסקנה של שנינו תהיה שהוא אינו מסוגל לעשות את זה!
כאשר ילדים רואים שיש כבוד בין ההורים, שכל אחד מאפשר לשני לעשות את הדברים באופן שהוא רואה לנכון, באופן שנוח לו, או איך שהוא יודע, הילדים לומדים גם הם לכבד את ההבדלים. הם יודעים שעם אימא מותר ככה, ועם אבא מותר אחרת. הם לומדים שכל אחד הוא שונה, ושזה בסדר.
הסתכלות כזו תאפשר גם שוויון אמיתי. בחורה שרוצה תפקיד שנחשב "גברי" אינה צריכה לעשות אותו כמו גבר. היא צריכה לעשות אותו כמו אישה, כמו מי שהיא. וגבר שרוצה לעשות תפקיד שנחשב פעם "נשי", כמו לטפל בילדים, לא צריך לעשות את זה כמו אימא. הוא צריך לעשות את זה כמו אבא, כמו מי שהוא.