ד"ר ישראל בן דור על "המפץ הגדול" – גירוש ספרד ותוצאותיו (חלק ו')

ב-1 בינואר 1483, כשנה לאחר ראשית המלחמה שנועדה לכבוש את מלכות גרנדה – המאחז האחרון של האסלאם על אדמת ספרד, ציוו האינקוויזיטורים בסביליה על הגירוש מאנדלוסיה. ניתן צו לגירוש היהודים מאנדלוסיה ולפיזורם בכל ספרד. הצו קבע פרק זמן של חודש ימים וגזר דין מוות לכל מי שיפר אותו. נראה שפרק  הזמן הקצר נועד לבחון את הדרך לביצוע היציאה ואת דרכי הסדרת החובות ומכירת הרכוש, מכיוון שהיה ברור שלא ניתן היה  לסיים את כל התהליכים הכרוכים בפתרון הסבך הכלכלי, החברתי והמשפטי בתוך זמן קצר זה.
גירוש זה נועד לשמש כניסיון כדי ללמוד על הבעיות הכרוכות בחיסול יישוב יהודי. קיים קשר ישיר בין גירוש זה (ועונש המוות שהיה צפוי למי שיחזור כיהודי לאנדלוסיה) לבין צו הגירוש הכללי שיצא בשנת 1492 בשמם של פרננדו ואיזבל. ההבדל הוא בפרק הזמן שנקבע: חודש בגירוש אנדלוסיה לעומת 3 חודשים בגירוש הכללי. הבעיה האחרת שאותה ניסו לפתור לפני הגירוש הייתה הסדרת החכירה וגביית המיסים (כולל אלה של המלכות, של הכנסייה, של המסדרים הצבאיים ועוד, שהיו בידי היהודים). עניין זה הוסדר בהוראת מלכים מה-10 בדצמבר 1491, לפני כיבוש גרנדה. (נוסח מלא של צו הגירוש: 399-397).
במשך שנים רבות האשימו את היהודים באנדלוסיה שהם הסגירו את ספרד לידי המוסלמים בשנת 711. לפיכך, האנוסים אף הם היו עלולים לבגוד בחברה הנוצרית שקיבלה אותם. כך שכאשר ביקשו אנוסים להתיישב בגיברלטר, בשנים 1476-1474, סירב הכתר לבקשתם בטענה שהיהודים עלולים להסגיר (שוב) לידי המוסלמים את הגשר לספרד. בנוסף לכך, הרחקת היהודים באופן מיידי מכל שטח שנכבש בגרנדה וגירוש יהודי גרנדה מיד לאחר כיבושה, מלמדים על החשיבות שייחס הכתר ל"ניקוי" הדרום מיהודים.
ההסתה האנטישמית החריפה באה לידי ביטוי בכמה דרכים. בין היתר, פורסמו ספרים שבהם הותקפו האנוסים על קיום המצוות היהודיות, והיהודים הואשמו בהשפעה מזיקה על הקונברסוס. נכתב גם מחזה שבו הושמו היהודים ללעג על שהגישו תביעה נגד כלב שתקף יהודים וידע לזהות יהודים – גם אם העמידו פנים שהם נוצרים...על פי המחזה, הכלב מצא מחסה בכפר נוצרי ולאחר מותו זכה למצבת קבורה מכובדת ואף המשיך להפחיד יהודים. הכותבים ביקשו ליצור דעת קהל נגד היהודים והאנוסים ולשכנע את הציבור שאין דרך לנתק את הקשר ביניהם. לפיכך, רק כלב מסוגל לגלות את הקשר ולכן יש לפעול נגדם ולהציל את המדינה. ככל הנראה לא היה די בספרים ובהצגה כדי להסית את הקהל ולכן פנתה האינקוויזיציה לעלילת דם. בשנת 1490 נרקמה עלילת דם שלפיה יהודים רצחו כביכול ילד נוצרי בעיירה לה גוארדיה הסמוכה לטולידו, עקרו את לבו ועשו בו כשפים כדי להשמיד את הנצרות. גופתו של הילד לא נמצאה מעולם ונקשרה סביבו הילה של קדושה, הילה הקיימת עד היום. נערך משפט ראווה ובסופו הועלו כל המעורבים על המוקד ב-16 בנובמבר 1491.
בחתימה על חוזה הכניעה של מלכות גרנדה, ב-25 בנובמבר 1491, תמה שליטת האסלאם בחצי האי האיברי. פרננדו ואיזבל נכנסו לגרנדה ב-6 בינואר 1492 ושהו בה עד סוף מאי באותה שנה. הם ביקשו לקבל את גרנדה "נקייה" מיהודים (...יודנריין, במינוח הגרמני-הנאצי) וכך סיכמו בחוזה הכניעה של בואבדיל, השליט המוסלמי האחרון של גרנדה. יהודי גרנדה והאנוסים לשעבר ששבו ליהדותם נדרשו לצאת ממנה תוך חודש. בפרק זמן זה ניתנה להם גם הגנה מפני האינקוויזיציה. במשך חודש זה הם היו אמורים לצאת ממלכות גרנדה לצפון אפריקה.
בצו הגירוש הכללי והסופי, שנחתם ב-31 במרץ 1492, נכתב בין היתר: " [כדי] שייפסקו החטא והעוון הגדולים כל כך לאמונה ולדת הנוצרית, שבכל יום מתגלה ונראה כי היהודים הנזכרים ממשיכים ומגבירים את כוונתם הרעה והמזיקה בכל מקום שבו הם נמצאים ... בסכמנו לצוות ולגרש את כל היהודים והיהודיות ממלכויותינו [קסטיליה וארגון] ... שעד סוף חודש יולי ... בשנה זו יצאו ממלכויותינו" (ביינארט, גירוש ספרד, עמ' 398). הגירוש נועד למנוע את הנזק שגרמו היהודים לדת הנוצרית. בצו הגירוש נמנו המעשים שנעשו על ידי השלטון במשך 12 השנים שקדמו לצו כדי למנוע את השפעת היהודים על הקונברסוס ולטהר את האמונה הנוצרית: בידוד היהודים בשכונות מיוחדות, הקמת האינקוויזיציה וגירוש היהודים מאנדלוסיה. מכיוון שכל האמצעים האלה לא הועילו, נקטו בגירוש הסופי מכל ארצות ספרד. הפקודה כתובה בלשון ובנוסח של האינקוויזיטורים ובתי דינם ולדעת יצחק בער אין ספק שנכתבה על ידי האינקוויזיציה. היהודים הואשמו בעצמם בגירוש והצו אסר על שיבתם בעונש מוות, אלא אם ימירו את דתם. בין פרננדו לבין איזבל, החתומים על הצו, שררה תמימות דעים. טובת המלכות הייתה בעיני איזבל טובת האמונה וטובת האמונה הייתה טובת המלכות. הקנאות לדת ולמדינה הביאו לכך שראתה זהות בין האינטרסים שלה לבין אלו של אלוהים. תפיסת עולמה עוצבה על ידי חוג אנשי כנסייה שהיו נאמניה.
היהודים נדרשו לחסל את רכושם בתוך 3 חודשים ולצאת עד 31 ביולי 1492. ראשי הציבור נדרשו לחסל את הרכוש הציבורי. נאסר על היהודים להוציא אתם זהב, כסף, מטבעות וכמו כן סוסים, חמורים, פרדות, אבק שריפה וחיטה. אחד המעשים המזעזעים בגירוש היה המרת הדת של אברהם סניור ומרבית בני ביתו ב-15 ביוני 1492. גם חתנו המיר את דתו. משנת 1477 כיהן אברהם בתפקיד "רב החצר" בקסטיליה ושימש כגובה המיסים העליון. סניור היה דמות מרכזית בניהול הכספים של הכתר ולכן הכתר ייחס חשיבות רבה להמרתו. בשנות ה-80 של המאה ה-15 ניצל את השפעתו כדי לסייע ליהודים בכמה אירועים. רכושו של סניור היה אדיר והוא נחשב לאחד מעשירי הממלכה. כדי לוותר על רכושו ולצאת בגירוש היה צריך להיות בעל אמונה עמוקה ביהדות כיצחק אברבנאל וביתו (הם יצאו מספרד שבועיים לפני שסניור המיר את דתו וויתרו על החובות שהכתר חב להם).
חיסול חייה של היהדות שישבה בספרד כ-1,500 שנה היה משימה קשה ביותר. בהדרגה נפוצו שמועות שנכסי היהודים יגיעו ממילא לידי הנוצרים ולכן יש להימנע מרכישתם. חלקות קרקע, כרמי זית וגפן, שדות אחו ואדמות שהיו בבעלות יהודית נמכרו במחירים מגוחכים, מכיוון שנאסר על המגורשים לקחת אִתם זהב וכסף. חיסול החובות היה כרוך בקשיים רבים, מכיוון שהנוצרים הפסיקו לשלם ואילו היהודים נדרשו לשלם מיד את החובות לנושים הנוצרים. הרכוש הציבורי (כגון בתי הכנסת) הפך לרכוש הכתר, נמסר למנזרים, לכנסיות ולעיריות ושימש לתשלום חובות הכתר. המצבות בבתי העלמין נעקרו ונמכרו לצורכי בנייה ובתי העלמין הפכו לשדות מרעה.
המשך יבוא.