כותרת
> C;
1/1
ילדודס

אורלי שהם על טראומות אצל ילדים – מניעה וזיהוי של טראומות

משגב | פורטל משגב ילדודספורסם: 03.02.16 , 08:00ע"י
רשת לינק
שם הכותב/ת:
 בתור הורים, הדבר שהכי חשוב לנו בעולם, הוא להגן על הילדים שלנו מפני כל רע. אנחנו מוכנים לעשות הרבה בשביל זה. אך המציאות היא שאיננו יכולים להיות צמודים אל הילדים כל הזמן. הילדים הולכים לגן או לביה"ס, הולכים לחברים, יוצאים לחוגים או לתנועת הנוער – ואנחנו לא יכולים להיות בשליטה ולדעת מה קורה להם שם בכל רגע נתון. אין ברירה אלה להשלים עם העובדה הזו. אז מה אנחנו יכולים לעשות כדי לנסות להקטין את הסיכוי שהילד שלנו ייפגע, ואם כבר נפגע – כיצד נזהה זאת, ומה כדאי לעשות?
 
מניעה של טראומה
כמובן וכאמור, אין בכוחנו להגן על ילדינו מפני כל פגיעה. אנחנו משקיעים הרבה בדאגה שילדינו לא ילכו למקומות מסוכנים, לא יפתחו את הדלת לזרים וכד'. עם זאת, חשוב לדעת שמרבית הפגיעות בילדים לא נעשות על ידי אנשים זרים, אלא דווקא על ידי אנשים קרובים, אנשים שאנחנו נוטים לסמוך עליהם ולהפקיד בידיהם את ילדינו (קרובי משפחה, חברי משפחה, שכנים וכד'). לא צריך להפוך לחשדנים כלפי כל אחד, אבל בהחלט כדאי להיות ערים לעובדה הזאת, ולשים לב יותר להתנהגות של הילדים ולאמירות שלהם ביחס לאנשים קרובים.
כדאי לדבר עם הילדים על דברים שאסור שיקרו, בהתאם לגילם. היום כבר מדברים בגני הילדים עם ילדים על נושאים כמו הפרטיות של גופם, ועל העובדה שלאף אחד אסור לגעת בגופם ללא רשות. חשוב להתייחס לתחום הזה גם בבית. פגיעה בילד אינה בהכרח פגיעה בתחום המיני. מבוגרים הם בעלי כוח ובעלי סמכות, והם עלולים להשתמש בכוח הזה בצורה פוגענית. חשוב לבקר מדי פעם בחוגים של הילד – האם המדריך מדבר אל הילדים בכבוד? האם הוא אומר להם דברים פוגעים, האם הוא מקלל או משפיל ילדים? האם הוא מעיר לילדות על משקלן? על מראן? הנוכחות שלנו כהורים חשובה משתי סיבות – ראשית, כאשר אנחנו מפגינים נוכחות אנחנו מראים למבוגרים האחראים שאנחנו נמצאים, שאנחנו עוקבים ושאנחנו יודעים מה קורה. שנית, ולא פחות חשוב, אנחנו משדרים לילדים שאנחנו נוכחים, שחשוב לנו מה קורה א‍‍‍‍‍ִתם, שא‍‍נחנו יודעים, ושאנחנו מוכנים לשמוע ולראות כל דבר שאינו אמור להתרחש.
 
איך מזהים שקרה משהו?
הרבה הורים מגיעים עם ילדיהם לטיפול ושואלים האם יכול להיות שהילד נפגע, ושהם אינם יודעים על כך. התשובה היא כמובן שזה יכול להיות, אך בדרך כלל ישנם סימנים, בעיקר אצל ילדים צעירים, שעשויים להעיד על כך. חשוב לציין שלא כל הסימנים מעידים על פגיעה נוראית. לפעמים ילדים מגיבים באופן קיצוני על אירועים מינוריים (כאלה שלא ייחשבו לפגיעה במובן הפלילי, למשל). לפעמים דווקא סימנים קטנים וחבויים יותר מעידים על מצוקה גדולה יותר של הילד, מצוקה שהוא אינו יודע כיצד, או אפילו מפחד,לחשוף.
לְמה חשוב לשים לב? בעיקר לשינויים פתאומיים בדפוסי ההתנהגות. למשל, ילד פטפטן שאוהב לדבר ולספר על חוויותיו מביה"ס, ופתאום, מבלי שום סיבה נראית לעין, הוא נמנע מלספר ונעשה שתקן ושקט. או ילד שהרבה להיפגש עם חברים ולייצר אינטראקציות חברתיות, ופתאום נמנע ממגע עם חבריו. ילדים שחלה התדרדרות משמעותית ובלתי מוסברת בהישגים הלימודיים שלהם. ילדים שלפתע מתקשים להירדם, או שדורשים יותר את קרבתם של ההורים בזמן השכבה או במשך היום. ירידה משמעותית בתיאבון, או עלייה משמעותית בתיאבון ובהתעסקות באוכל יכולות גם הן להעיד על מצוקה כלשהי. כל נסיגה באבני דרך התפתחותיות שהושגו, כגון חזרה להרטיב בלילה או ביום (הרטבה משנית מתרחשת הרבה פעמים גם בתגובה ללידה של אח קטן, ללמדנו שלא כל אירוע שמשפיע על הילד באופן שלילי הוא בהכרח אירוע שלילי גם בעינינו).
ילדים צעירים לא משתמשים בדרך כלל בשפה דבורה על מנת להביע את המצוקה שלהם. מעטים הילדים שיבואו ויאמרו שמשהו קרה להם. עלינו להיות ערניים ולשים לב לניסיונות שלהם להימנע ממקומות מסוימים, מחוסר רצון להיפגש עם אנשים מסוימים או ללכת בדרך מסוימת. כאשר ילדים מתלוננים שקרה משהו שפגע בהם, לא צריך לרוץ מיד ולהילחץ. הרבה פעמים ילדים מקצינים סיפורים, והופכים זבוב לפיל. למשל, ילדה שסיפרה שהגננת הפילה אותה והכריחה אותה לישון. בתצפית שערכו ההורים, הסתבר שהגננת הרימה את הילדה והשכיבה אותה על המזרון, והזמינה אותה לישון יחד עם שאר הילדים. מצד שני, עריכת התצפית במקרה זה היא בהחלט החלטה נכונה, משום שמובן שחלק מהסיפורים של הילדים עשויים להיות מציאות קשה וכואבת, שלא כדאי להתעלם ממנה.