כותרת
> C;
1/1
קולנוע, סרטים וביקורות

לב אורלוב על "ספוטלייט" ו"45 שנים"

משגב | פורטל משגב קולנוע, סרטים וביקורותפורסם: 26.01.16 , 08:00ע"י
רשת לינק
שם הכותב/ת:
 ספוטלייט
האמריקאים חושבים ש"ספוטלייט" הוא פאר העשייה הקולנועית שלהם לשנה החולפת. אני צופה בסרט, המועמד המוביל לזכות באוסקר, ונותר חסר מילים.
בשנים האחרונות לא כל כך אהבתי את הזוכים באוסקר לסרט הטוב ביותר. אלה היו, לרוב, יצירות עזות מבע, מרתקות מהמון בחינות. אני פחות התחברתי אליהן, אבל אין ספק שמדובר בסרטים עם בשר, יצירות בעלות משקל. השנה נקבע שיא חדש. סרט ללא טעם וריח שגרם לי לאדישות מוחלטת.


"ספוטלייט" מגולל את סיפורו של "הזרקור" (ספוטלייט), צוות עיתונאים חוקרים (מייקל קיטון, רייצ'ל מקאדמס ומארק רופאלו) ב"בוסטון גלוב". בתחילת שנות האלפיים  חשפו חברי "הזרקור" מעשי פדופיליה רבים שבוצעו בבוסטון ע"י כמרים קתוליים. עם התקדמות החקירה הם מגלים שמדובר בתופעה רחבת היקף, תופעה שבה היו מעורבים עשרות רבות של כמרים, אלפי קורבנות ורשת שלמה ובלתי נסבלת של הסתרה, הכחשה והדחקה.
זה סיפור על טראומה ועל אשמה. חברה שלמה אשר נתנה אמון במוסד המרכזי בחייה ונבגדה. מדובר במקרים שהתרחשו ממש לא מזמן, לאורך שנות ה-70 וה-80, ומי יודע אם פסקו. פצע טרי וכואב אצל ציבור שלם. בוסטון מוזכרת ללא הרף, היא הגיבורה האמיתית של הסרט. הקורבן והנאשם בו זמנית. "אם כל הכפר מגדל ילד, צריך את כל הכפר בשביל לפגוע בו", אומרת אחת הדמויות. האשמה היא קולקטיבית, עיר שלמה שגזרה על עצמה קשר שתיקה. מזל שיש עיתונות חוקרת, ה"סופרמן" של אמריקה.
מכל החומר המרתק הזה הצליח היוצר טום מקארתי, להביא לעולם סרט חיוור וחסר עניין. "ספוטלייט" פשוט עוקב אחר התקדמות החקירה. כל הסרט חיכיתי לטוויסט בעלילה, למשהו משמעותי שיקרה בעולמו של צוות החוקרים. כל הדרמה בסרט נמצאת ברובד של הגילויים העיתונאים, גילויים שהתפרסמו מזמן. ואם כבר תיעוד, אני משוכנע שתהליך החקירה היה מייסר ומרתק הרבה יותר ממה שמוצג בסרט. 
יש ניסיון אומלל להראות בסכמתיות עד כמה נושא החקירה משפיע על העיתונאים ברמה האישית. עד כמה קשה לנהל חקירה נגד הכנסייה, אפילו בשנות האלפיים. אבל שום דבר אינו מגיע, החקירה לא נקלעת לשום קושי ומתקדמת מצוין.
"ספוטלייט" הוא סרט שעוסק בנושא חשוב, עם מסרים חשובים, אבל אין בו כל ערך. לא בידורי ולא אמנותי. ה"שיעמומון" הזה שובר שיאים של יבשושיות עם ויזואליות אפרורית, דמויות קרטון חסרות עניין וחוסר מוחלט ותמוה בדרמה. את כל מה שהסרט מספר, סיפרו חברי צוות "הזרקור" בצורה יוצאת מן הכלל ומסעירה פי כמה וכמה לפני כ-15 שנה. לכו לקרוא את הכתבות, תוותרו על הסרט.

45 שנים
בקרחון עד בהרי האלפים מתגלה גופת אישה שנשתמרה כך קרוב ל-50 שנה. ההודעה על התגלית הזאת תגיע לזוג בריטי מבוגר וחשוך ילדים ותערער את הזוגיות ביניהם, ערב חגיגות 45 שנה לנישואיהם.
קייט (שרלוט רמפלינג) מגלה לראשונה שלבעלה ג'פרי (טום קורטני) הייתה אהבה גדולה לפני שנפגשו, רומן נעורים סוער שנקטע באסון טיפוס הרים באלפים השוויצריים. ג'פרי מתקשה להסתיר את כמיהתו לראות את גופת אהבת נעוריו בפעם האחרונה בחייו, קפואה על פסגת הר, שמורה בדיוק כפי שהייתה כשנפרדו.
קייט המומה. נדמה לה פתאום שכל חייה היא הייתה רק תחליף. היא מתחילה לחקור. היא עולה לעליית הגג ופוגשת שם פנים אל מול פנים את האישה האחרת, מסתירה סוד שכמו פטיש ענק מכה בקייט. שבורה וכואבת, קייט מבינה שרוח הרפאים הייתה שם תמיד, זאת היא שלא שמה לב.
אנחנו מוזמנים לפתוח דלת, להיכנס לחייהם של שני אנשים שחיים ביחד כבר כמעט חצי מאה. לפסוע פנימה בשקט ולהביט כיצד שניהם מתמודדים עם הצונאמי שמאיים להטביע אותם.
בתוך המועקה החונקת, משתדלים בני הזוג לארגן את מסיבת יום נישואיהם – קונטרה צינית למשבר שבו הם נמצאים. מכל כיוון בוקעים שירי אהבה קיטשיים, מזכירים ברשעות רבה כמה קשה לאהוב בחיים האמיתיים, הרחק מהדימויים הקלילים שהשירים האלה מייצגים.

"45 שנים" הוא עיבוד של סיפור קצר, ואכן זאת הדרך הטובה ביותר לתאר אותו. לסיפור המצומצם הזה יש נפח של יצירה ספרותית קצרה, מרוכזת ורבת עוצמה. בלי ילדים או נכדים (דימוי נדיר מאוד בקולנוע), חיים בני הזוג באזור כפרי של שדות שוממים אבודים בערפל. העצב והבדידות של הטבע הקודר הולמים היטב את תחושות הריקנות בנפשה של קייט.
שרלוט רמפלינג הוותיקה, כמעט בלי מילים, בהופעה זקופת גו ומאופקת מעבירה בתנועות גופה את כל עולמה הקורס, את כל המלחמה שהיא משיבה. אי אפשר להסיט את העיניים מפניה של השחקנית הזאת, שחקנית שאוצרת בתוכה סערת רגשות טוטאלית מבלי לאבד לרגע את האצילות הבריטית שלה.
עם מעט מרכיבים עלילתיים ועם הרבה אווירה חמורת סבר אנו נחשפים לשבוע אחד גורלי שבו בני הזוג, בישורת האחרונה, יצטרכו להחליט האם הם מסוגלים להמשיך הלאה. האם בכלל אפשר להתחיל מחדש.
הבמאי אנדרו האיי מישיר מבט נוקב, אבל מאופק. כמו הדמויות, כמו הטבע שסביבן, הוא נמנע ממלודרמטיות ומעדיף להתבונן בשקט ובסבלנות, שואב אותנו אט אט לתוך הסיפור האינטימי.