ראשית, חשוב מאוד להסביר לילד שדבר ממה שקרה אינו באשמתו – לא בגלל איך שהתנהג, לא בגלל מה שעשה או לא עשה, אלא בגלל שמישהו אחר, רע, או שמשהו אחר, לא צפוי, פגע בו. חשוב להסביר לו שגם כל דבר שקרה אחרי שהאירוע נחשף אינו באשמתו. ילדים (וגם בוגרים) עלולים לקחת על עצמם אחריות ולפתח רגשות אשמה קשים ביותר. ילדים שנפגעים מאנשים קרובים מדווחים לעיתים קרובות שהפוגע הזהיר אותם מפני חשיפתו. הוא איים עליהם באיומים שונים, איומים שחלקם עשויים באמת להתגשם עם החשיפה. חשוב להתייחס לכל האלמנטים האלה, ולחזור ולהבהיר – הילד הנפגע אינו אשם בדבר. חשיפת הפגיעה בו הייתה מעשה נכון, גם אם התרחש זעזוע לאחר מכן.חשוב להתייחס למאורע הטראומטי באופן שקול, ובצורה בוגרת. לא כדאי לשדר לילד שאירוע קטן, גם אם פגע בו, הוא אסון שאי אפשר לשכוח. ולא כדאי לשדר לו שאירוע גדול ומשמעותי הוא משהו קטן, שכדאי לשכוח. כמבוגרים אנחנו עלולים לפרש שתיקה של ילד בנושא מסוים כשכחה. ילדים אינם נוטים לדבר ולהשתמש בערוץ המילולי כמו מבוגרים. לכן שתיקתם אינה מעידה בהכרח על שכחה ועל התגברות. צריך לשים לב להופעתם של סימפטומים או של התנהגויות חריגות, ולהתייחס אליהן בצורה מכובדת ומבינה.
חשוב לציין, שלעיתים קרובות, טראומה שחווה ילד היא אירוע טראומטי גם עבור ההורים. ולכן חשוב להיעזר באנשי מקצוע, הן למתן סיוע לילד, והן למתן סיוע להורים. ההורים הם האלמנט המשמעותי ביותר עבור ילדים, בעיקר הצעירים שבהם. הטראומה המשנית של ההורים יכולה להשפיע על יכולתם להוות משענת משמעותית לילד, ולכן חשוב להשקיע גם בכיוון הזה. ועם זאת, חשוב לזכור שקורבן הטראומה הוא הילד – אנחנו צריכים להיות שם בשבילו, ולא להפך. גם אם יהיה לנו מאוד נוח לשים הכול מאחורינו, לא לעסוק בעניין ולא לדבר עליו – היחיד שיכול לקבוע הוא הילד שנפגע.
מה עושים בטיפול?
גם בטיפול, לא בטוח שהמטפל ירוץ מיד לדבר עם הילד על פרטי האירוע. לעיתים קרובות ההורים הם אלו שמדווחים על מה שקרה, והמטפל לא ידבר על כך עם הילד בכלל. מטרת הטיפול היא לעזור לילד לחזור למצב של התפתחות תקינה. להפוך את האירוע הטראומטי לזיכרון רע, במקום לשבר שמחלק את החיים ל"לפני" ו"אחרי". ללמד את הילד שוב לבטוח, לסמוך, להאמין באנשים אחרים. מכאן ברור שבחירת המטפל היא שלב חשוב במיוחד בטיפול. כדאי לקחת בחשבון שטיפול כזה עשוי להיות ממושך, ולהכין את עצמנו טכנית וכלכלית לעניין.
טיפול בילדים נעשה בדרך כלל דרך משחק. התכנים הרגשיים עולים בזמן המשחק, והמטפל יכול לשקף אותם ולהתייחס אליהם באופן אמפתי ומכיל. עם מתבגרים וילדים בוגרים יותר, הטיפול יכול להיעשות באמצעות שיחה. המתבגר הוא זה שיבחר האם לחשוף את פרטי הטראומה ומתי. כאמור, לא תמיד חזרה על הסיפור עצמו היא הכרחית. יצירת הקשר עם מטפל ועיבוד החוויה הרגשית הנוכחית היא החלק החשוב בטיפול.
יש טיפולים ייעודיים להתמודדות עם אירועים טראומטיים, שיכולים להתאים גם לילדים וגם להורים שנחשפו לטראומה שעברה על ילדיהם. חלק מהטיפולים מתייחסים לסימפטומים עצמם (כמו טיפול בחרדות). טיפולים אחרים עוזרים בעיבוד מהיר יותר של הטראומה עצמה, כמו למשל EMDR. כמובן שככל שהטיפול ניתן בסמוך יותר לטראומה ומלווה בעצירת התרחשותה (במידה שמדובר בטראומה מתמשכת), כך הסיכוי לתוצאות טיפוליות טובות עולה.
