"שוחחתי אתך הבוקר בטלפון. קבענו לשבוע הבא אך קשה לי להמתין עם הסיפור שלי עד אז. כפי ששמעת אני עוברת ימים לא פשוטים ומרגישה כעין מועקה בבית החזה. מועקה שלא מרפה. גם לא כאשר אני עובדת, ישנה או אפילו חולמת. כל הזמן זהרה (שם בדוי), בתי הצעירה נמצאת בראשי ואני שוברת את ראשי בניסיון להבין מה היא עוברת. מנסה להיזכר בהתבגרות שלי, לקבל אחיזה ותובנה על מה שקורה אִתה. זהרה אף פעם לא הייתה חייכנית גדולה, בעצם פעם כן, אבל בגיל 7 היה כבר ברור שהיא ילדה רצינית מאד, והבעה חכמה וערנית, או אפילו דרוכה, תפסה את המקום של החיוך שהיה שם קודם. חושבת שזה התחיל כאשר אני התחתנתי בפעם השנייה. במקביל לחתונה שלי, אבא שלה חזר לחיים שלה, אחרי היעדרות ארוכה מאד. פתאום נהיה קצת יותר אבא. לאורך השנים זהרה הייתה בסך הכול ילדה טובה. האמת היא שזאת השנה הראשונה, שבה היא באמת מדאיגה אותי. למה? אולי מה שכל ההורים למתבגרים אומרים. שעות על גבי שעות עם עצמה ועם המחשב או הפלאפון. נראית מדוכדכת למרות שאין באמת סיבה ברורה לדיכאון. קשה לה לקום בבוקר. היא אומרת שקשה לה אך לא מוסיפה דבר. החברים שלה – זה לא מה שהיה פעם. פרועים יותר, ביתיים פחות. לא הילדים מבית טוב שהיו מגיעים פעם. זהרה מביעה מצוקה ואני לא מבינה מה קורה. לא יודעת האם להתעלם או לעשות משהו. לא יודעת מה לעשות. בחלומות שלי הטראומות שלי מתערבבות עם זהרה. אני נזכרת בי חוצה גבולות ואף אחד לא יודע. פוגעת בעצמי ואף אחד לא שומע. כולם היו בטוחים שאתי הכול בסדר. אז אני מנסה להעיר את עצמי. לא להירדם על המשמר. משוחחת אִתה, בודקת אותה, מגבילה אותה. חשופה לבעיטות הנפשיות שבהן היא בועטת בי וכל הזמן לא בטוחה: 'האם אני פועלת נכון'? יום אחד לחצתי ולחצתי עליה שתגלה לי מה קורה. החלטתי לעזוב את כפפות המשי ואת המשחק של האימא האינטלקטואלית והמבינה ופשוט הלחצתי אותה. הסוד יצא אל האור. הילדה שלי עברה בדיוק את מה שאני עברתי כילדה מתבגרת. מולה נשארתי רגועה ותומכת אך מאז גם אני לא מצליחה לישון בלילות. אני בוכה אל תוך הכרית וממש לא ברור על מי אני בוכה על זהרה או על הילדה שפעם הייתי?"אחרי המייל התחלנו להיפגש בחדר הטיפול – לילה (שם בדוי) ואני. זהרה לא הסכימה ללכת לטיפול אך היא הייתה שזורה בשיחות שלי ושל לילה לאורך כל התהליך. בטיפול עברנו כחוט השני בין העבר לבין ההווה, בין טראומות הילדות של לילה לבין אלו שקורות היום, פה ועכשיו בחייה של זהרה. לילה נשנקה לא אחת מהדמיון הבלתי נסבל הזה, בין העבר לבין הווה. נהיה יותר ויותר ברור וחזק שהטיפול בלילה מחלים גם את זהרה. לאחר כחצי שנה הסכימה זהרה להצטרף לכמה מפגשים של הטיפול ,לבקשתה של אִמה. אני זוכרת את עצמי מתבוננת על האם והבת עוד בחדר ההמתנה, מתפעמת ומתרגשת מהדמיון שבו הפנים והחוץ מתערבבים בדיוק כמו העבר וההווה.
לילה עוד המשיכה חודשים ארוכים בטיפול, מחליטה באומץ "לשוחח" פנים אל פנים עם עברה המורכב ואילו זהרה פרשה כנפיים אל עולם הנעורים שלה, ממזגת בין הרצינות והחוכמה לבין חיוך עדין של ילדות.
