רשלנות רפואית היא אחד הנושאים הרגישים ביותר בתחום הרפואה – הן בהיבט של המטופלים, והן בהיבט של המטפלים # ד"ר דליה קסנר מנהלת את היחידה לניהול סיכונים ולבטיחות המטופל של שירותי בריאות כללית במחוז הצפון, יחידה שתפקידה למנוע מקים של רשלנות רפואית ושל הישנות מקרים כאלה # לתפקיד זה קדמו תפקידי ניהול אחרים, הוראה בביה"ס לרפואה בצפת, הדרכת סטודנטים לרפואה, ועוד # במקביל להתקדמותה בקריירה היא עובדת כל השנים רופאת משפחה במרפאתה הפרטית, גידלה 4 ילדים והיא גם מוצאת זמן להתנדב בעולם השלישי # ד"ר קסנר אינה מתכוונת לקפוא על שמריה – עם כוונותיה לגבי המשך עשייתה בעתיד – הרי שאנחנו עוד נשמע עליה... ד"ר דליה קסנר, תושבת גילון, מנהלת היום את היחידה המחוזית (צפון הארץ) לבטיחות המטופל ולניהול סיכונים, בשירותי בריאות כללית. בנוסף, היא בעלת מרפאה פרטית לרפואת משפחה.
למען הגילוי הנאות, אני מכירה אותה באופן אישי. היא אישה נמרצת, חרוצה, דעתנית, ישירה, ללא פניות, בעלת חוש הומור, חברותית ואשת משפחה חמה. אישה המסמנת לעצמה מטרות ומגשימה אותן.
יחד עם זאת, למרות הישגיה הרבים – היא צנועה. לא היה לי קל לשכנע אותה להתראיין לכתבה זו, אך לבסוף היא השתכנעה. השתכנעה, כי המסר החשוב העולה מהכתבה הוא שאישה יכולה לשלב ביחד גידול משפחה למופת לצד קריירה מרשימה והגשמה אישית. התנאי היחיד לכך: סביבה תומכת – עזרה ותמיכה מהעזר כנגד (הבעל), ומהמשפחה.
ד"ר קסנר היא אם ל-4 ילדים וסבתא גאה לנכדה בת שנה ורבע. היא אינה נחה על זרי הדפנה של הצלחותיה המקצועיות. תמיד שועטת קדימה וחושבת על צעדיה הבאים (הצעד המתוכנן הבא יפתיע בוודאי חלק מהקוראים – אך לא את אלה המכירים אותה...).
כבר בגיל 15 היא סימנה את דרכה כרופאה. הוריה היו מעט סקפטיים בעניין כי, כפי שהיא מעידה על עצמה: "לא הייתי האב-טיפוס של הסטודנט השקדן. אומנם סיימתי מגמה ביולוגית בביה"ס התיכון, אבל לא הייתי תלמידה שקדנית למופת. בדרך כלל כשחושבים על סטודנט לרפואה חושבים על 'חנון' שיושב ולומד כל היום. לא הייתי כזאת בתיכון, ולכן להוריי זה לא היה נראה מתאים שאני אלך לבי"ס לרפואה. אבל אני החלטתי!"
וכשהיא מחליטה היא גם עושה. לשם כך עקרה התל אביבית לצפון ולמדה רפואה בטכניון.
את ההתמחות שלה בחרה לעשות ברפואת משפחה. לשאלתי מדוע בחרה דווקא בתחום זה ענתה: "כי זה הבסיס. רפואת משפחה זה הנשמה, זה הקשר עם מטופלים, זה מאוד מגוון וזה מאוד אישי. בתחום הזה יש לרופא נגיעה למטופל, למשפחה ולחברה בפן האישי. זהו תחום רוחבי שבתוכו אתה יכול לעשות הרבה מאוד דברים ולגעת בהרבה מאוד נושאים. רופאים יועצים או רופאים המומחים בתחום ספציפי חודרים יותר לעומק. הם מתעסקים בנושא אחד ומעמיקים בו. בגלל זה מתאים לי גם הנושא הניהולי, כי גם זה תחום רוחבי".
אבני דרך
ד"ר קסנר ובעלה יוסי הגיעו לגילון בשנת 1983. את ההתמחות ברפואת משפחה היא עשתה במרפאת משגב של שירותי בריאות כללית. כשסיימה את ההתמחות עבדה במרפאה זו כרופאת משפחה ואחר כך פתחה מרפאה לרפואת משפחה בכרמיאל, שבה היא עובדת כל השנים במקביל לכל תפקידיה האחרים.
לפני תפקידה הנוכחי ניהלה ד"ר קסנר את המרכז הרפואי "זבולון" של שירותי בריאות כללית. מרכז רפואי "זבולון" הוא מרכז רפואי אמבולטרי, המיועד לחולים שאינם זקוקים לאשפוז. הוא כולל חדרי ניתוח, חדר מיון, מחלקות מקצועיות שונות (קרדיולוגיה, נשים, אונקולוגיה ועוד). "המרכז נותן את כל השירותים הרפואיים", מציינת ד"ר קסנר, ומוסיפה: "הוא מכיל 120 רופאים וסביבם אחיות ושאר אנשי הצוות, כולל צוותים פָּרָה-רפואיים ושירותים נוספים. למעשה זה בית חולים יום".
כיצד הגעת לניהול?
"זה התחיל בכך שהציעו לי לנהל את היחידה להמשך טיפול בעכו. זו יחידה שמטפלת בכל מה שקשור לאנשים בבית שזקוקים לשיקום ביתי או לכאלה שמרותקים לבית מכל מיני סיבות. כשהגעתי לשם זו הייתה יחידה קטנה יחסית ולאט לאט הגדלנו אותה. שם הקמתי את היחידה להוספיס-בית בגליל המערבי. ומשם המשכתי הלאה לתפקידים ניהוליים".
בהקשר זה חשוב לה לציין בגאוות יחידה לא מוסתרת ש"בשירותי בריאות כללית מאמינים בנשים מנהלות ודואגים לקדם בו נשים, וכך יש בארגון לא מעט נשים מנהלות, גם בדרגות גבוהות ביותר, כמו מנהלות בתי חולים, מנהלות מרחבים ומנהלות מרכזים רפואיים".
ד"ר קסנר מנהלת היום, כאמור, את היחידה לניהול סיכונים ולבטיחות המטופל באזור הצפון.
במה עוסקת היחידה לניהול סיכונים?
"היחידה, שעל צוותה נמנים רופאים, אחיות ועורכי דין, עוסקת בשני תחומים: האחד – למידה מאירועים שקורים בין צוותים ובין מטופלים והעברת הידע, שינוי הנהלים, שינוי דפוסי העבודה והטמעת השינויים בקרב כלל הצוותים. זאת, כדי שטעויות דומות לא יקרו בעתיד, בכל מיני היבטים, בעיקר בנושא של בטיחות המטופל: ההיבט הרפואי, טעות באבחון, טעות בניתוח – כל דבר שגורם סופו של דבר לאיזשהו נזק למטופל. אנחנו מנתחים את המידע, לומדים אותו, מתחקרים אותו, מוציאים מסקנות ויוצאים לשטח עם למידה.
התחום השני הוא תחום של תביעות על רשלנות רפואית – אנחנו עובדים מול בתי משפט להגנה על הצוותים הללו".
תפקידה כמנהלת היחידה משלב, לדבריה, ניהול ורפואה: "בתפקיד הזה יש הרבה מאוד רפואה כי אנחנו לומדים מבחינה רפואית גם איזה ידע רפואי רחב כדאי להעביר לצוותים, כשאנחנו מרגישים שיש איזשהו חסר בידע שחוזר על עצמו, כשאנחנו מנתחים את המשפטים בהיבט הרפואי, ועוד".
ניכר בה שתפקידה זה מרתק אותה: "זה תחום מאוד מעניין. תחום שלומדים בו המון איך לעשות את הדברים אחרת, שבו מקדמים את הצוותים הרפואיים בשביל למנוע טעויות. כשאתה בא מבחוץ מאוד קל לך לראות גם את ההתנהלויות המערכתיות שיכולות למנוע טעויות, או, מצד שני – כאלה שעלולות לגרום להן, ואז לתקן אותן. אתה נוגע בהמון תחומים, מסתובב המון, לומד המון, רואה דברים – אלה דברים שמאוד קשה לראות כשאתה נמצא בתוך העשייה. ניהול היחידה לניהול סיכונים הוא תפקיד מאוד מספק כי אתה רואה איך אתה יכול לקדם את הצוותים, איך אפשר לקדם בטיחות, איך אפשר לשפר כל הזמן".
בנוסף למתואר לעיל מילאה עד כה ד"ר קסנר תפקידים נוספים: "לימדתי בבי"ס לרפואה בצפת. (הפסקתי ללמד השנה). אני עוסקת בהדרכת סטודנטים לרפואה ובהדרכת מתמחים בכל מיני מסגרות – זה תחום שאני מאוד אוהבת. הייתי שותפה להקמת ביה"ס לרפואה בצפת ולהדרכה, והנושאים שאני אחראית עליהם עכשיו זה השיבוץ וההדרכה של הסטודנטים לרפואה בקהילה, כי ביה"ס לרפואה בצפת מוגדר כבי"ס שייתן 30% מההדרכה שלו בקהילה. למעשה אנחנו שני מחוזות שמחלקים בינינו את הסטודנטים. אני מדריכה אותם בקהילה. יש לנו קבוצה של מדריכים שאני אחראית עליהם – תחום נחמד ומעניין שאני עוסקת בו".
התנדבות באחת הערים בהאיטי: "בניתי להם את כל המערך הרפואי הסביבתי ואת כל התמיכה הסביבתית"
לפני כ-4 שנים יצאה ד"ר קסנר להתנדבות בת חודש בהאיטי. "יש לנו לא מעט רופאים שנוסעים להתנדבויות בכל מיני מקומות, חלקם רופאי משפחה. פנו אליי היות שזה היה פרויקט התנדבותי שהוא שונה מאלה שאנחנו מכירים לאחרונה – לא נסענו למקום שכרגע התרחש בו אסון, אלא נסענו שנתיים לאחר רעידת האדמה הקשה שם כדי לעזור למקומיים באחת הערים לפתח פרויקטים. הפנייה אליי באה כי אחד הפרויקטים היה לפתח את נושא רפואת המשפחה, לאחר שהם התחילו לבנות איזושהי מערכת תמיכה ורפואה מונעת. נעניתי לפנייה ונסעתי כדי לעזור להם בכך. יש לי יתרון גם בכך שאני דוברת צרפתית וזוהי השפה שבה הם מדברים".
התנדבות זו הטביעה עליה את חותמה. ולבקשתי, היא שמחה מאוד להרחיב בעניין, לספר על ההצלחות אבל גם על המציאות המתסכלת במקום שהביאה עמה גם תובנות לגבי מה שצריך לעשות שם כדי לקדם את האוכלוסייה. רמז: הכול מתחיל ונגמר בחינוך. אך על כך בהמשך...
מתארת ד"ר קסנר: "הפרויקט היה מטעם עמותות 'תבל בצדק' ו'ישראייד'. 'תבל בצדק' היא עמותה של יהודים אמריקאים בעיקר. 'ישראייד' היא עמותה ישראלית – הפורום הישראלי לסיוע הומניטרי בינלאומי (באנגלית: IsraAID: The Israel Forum for International Humanitarian Aid). בד"כ שולחת עמותה זו משלחות סיוע למקומות שבהם מתרחשים אסונות, מיד לאחר התרחשותם. הם אלה שמקימים את האוהלים, את בית חולים השדה וכן הלאה. לכן הפרויקט הזה היה ייחודי מטעמם. הם הצטרפו לפרויקט בעקבות בקשה של אחת העמותות הנמצאות בהאיטי, כך שבפועל הפרויקט הזה נעשה בשילוב של 3 עמותות".
במסגרת הפרויקט עסקו מתנדבי המשלחת ב-3 פרויקטים: האחד – הפרויקט הרפואי שעליו הייתה אחראית ד"ר קסנר, בסיוע אחות שגרה שם מטעם העמותה. השני – בניית בי"ס באותה עיר והפעלתו, כולל הפעלה בשעות אחר הצהריים ללימודי מבוגרים. השלישי – בתחום החקלאות. במסגרתו ניסו ללמד אנשים איזה גידולים לגדל ואיך.
על האופן שבו היא חיה שם היא מספרת: "גרנו שם בקומונה צעירה (היא מדגישה בחיוך). אני הייתי הכי מבוגרת. היינו ביחד 6 חבר'ה. המתנדבים האחרים היו בני 35-25. התנאים לא היו תנאים של בית, בלשון המעטה. התרחצנו שם בשיטה של hot bucket – דלי מים חמים..."
מה הצלחת לעשות במהלך חודש ההתנדבות שלך במקום?
"מה שאני הספקתי במרפאה הספציפית שהם ניסו להקים זה שעזרתי להם ליצור את הקשרים. למעשה, החבר'ה הצעירים שם לא כל כך יודעים לראות את כל התמונה ולהבין מה מתחבר עם מה. הם הקימו את המרפאה, ועכשיו מה? אז עזרתי להם ליצור את הקשרים הפוליטיים עם משרד הבריאות כדי לקבל מהם את האישורים, כי לא היו להם אישורים למרפאה הזאת ולמעשה רצו לסגור להם אותה. היו להם אנשי צוות ללא תעודות, לכן עזרתי להם לבחור אנשי צוות: בחרנו את הרוקח שסיים לימודים, בחרנו אחות שסיימה לימודים, כלומר, שיניתי להם קצת את הצוות ובחרנו צוות שיש להם יכולת מסוימת. היה שם רופא שלא סיים את לימודיו ואתו עבדתי בנפרד על מה ללמוד, מה לחפש וכן הלאה. עזרתי להם ליצור קשרים עם בתי מרקחת, הנחיתי אותם איך לקבל תרופות, איזה תרופות להזמין וכד'. הנחיתי אותם בכל מה שצריך לעשות כדי לבנות מערך כזה, כולל קשרים של עמותת 'רופאים ללא גבולות' שפעל באזור. בעצם, בניתי להם את כל המערך הרפואי הסביבתי ואת כל התמיכה הסביבתית, וגם את הניהול השוטף: איך מקבלים את החולים, איך רושמים – לימדתי אותם ממש מהבסיס.
תוך כדי כך התחלנו גם לבנות ביחד מערכת של מעקבים – יש שם חולי לחץ דם והרבה מאוד חולי סוכרת. הייתי צריכה להנחות את הצוות מה נותנים להם, איך נותנים להם את התרופות, איך דואגים שהם ייקחו אותן, איך מוודאים שהם לא ימכרו אותן... חשוב לדעת שאם רוצים להגדיר את מצבם הכלכלי של אנשי המקום – עוני זו לא הגדרה. זה הרבה מתחת לזה".
מהם התנאים שבהם פועלת המרפאה?
המרפאה מטפלת בכ-150 איש ביום. הרישומים נעשים באופן ידני. אין מחשוב. אין להם חשמל – הכול פועל על גנרטור...הבעיה היא שאין המשכיות לדברים האלה. עד שאני הגעתי שלחו להם סטז'רים. המקומיים יודעים להבחין בין מתמחה צעיר לבין אדם מבוגר ומומחה שיודע מה שהוא עושה. זה יוצר חוסר אמון ולוקח זמן עד שבונים את האמון מחדש".
האם זכית לשיתוף פעולה של המקומיים?
"זה לקח די הרבה זמן. חוסר האמון היה מאוד גדול גם בצוות המקומי וגם עם התושבים. יש שם המון עמותות שבאות והולכות, באות והולכות, אין המשכיות מסודרת. זה חלק מהבעיה בכל המקומות האלה – הצורה שבה המתנדבים פועלים, מה הם עושים, איך הם עושים. הבעיה העיקרית היא, כמו שאמרתי, שאין המשכיות. לדוגמה, צוות בית החולים של 'רופאים ללא גבולות' היה אמור לצאת משם תוך שנתיים ולהעביר את כל המבנה לצוות מקומי. אני הגעתי לשם כשהצוות היה שם כבר 3 שנים ולא היה אז עדיין שום צפי לאפשרות הזו. גמרו להם את כל התקציב. ההנהלה שלהם הודיעה להם שזה נגמר. הם ידעו שתוך חצי שנה לא יהיה בעיר הזאת בית חולים. הם לא הצליחו ליצור את ההמשכיות. וזו הבעיה של כל המתנדבים. במקום לבנות את הצוות המקומי ולתת להם לעבוד, כל אחד בא לשם ונכנס למצב של 'דחוף' ושל 'חירום' כדי לתת שירותים למי שצריך, ולא מתעסקים עם ההמשך. זה מאוד מתסכל. גם המקומיים בעצמם פיתחו מן מנטאליות כזאת שאין להם את הכוחות ואת הרצון להתקדם. זו התנהלות מאוד בעייתית".
האם את רואה באופן אישי כיצד ניתן לפתור את הבעיה?
"אני אמרתי שמה שצריך לעשות – זה לא לעשות שום דבר. כלום. מלבד דבר אחד – להתעסק עם הילדים בכיתה א'. לדעתי צריך לקחת את ילדי כיתה א', לבנות אותם מאפס, ללוות אותם לאורך השנים ולקוות שבעוד 15-10 שנה יהיה דור שייקח את המנהיגות".
והיא מסכמת: "הפרויקט הזה היה מעניין, מתסכל אך מספק מאוד, ואני מתכוונת לעשות את זה שוב, בפרויקט אחר ובמקום אחר".
כלי העזר כנגדה
איך כל זה מסתדר עם משפחה ועם גידול של 4 ילדים?
"קודם כול יש לי בעל תומך. אישה שרוצה להתקדם צריכה בעל תומך וצריכה משפחה תומכת. ואת זה יש לי לאורך כל הדרך. אני מאמינה שאם אתה שלם עם עצמך ועם מה שאתה עושה הילדים מבינים את החשיבות של העשייה שלך וגדלים מצוין, גם אם אתה לא נמצא כל הזמן בבית. זו לא צריכה בעיה. אבל צריך סביבה תומכת – אין ספק בעניין".
ויש לה קבלות על כך. לד"ר קסנר 4 ילדים: הבכור שרון (33) כלכלן, נשוי ואב לבת. הוא ורעייתו הפסיכולוגית גרים במרכז; קרן (31) סיימה תואר שני בלימודי הסביבה ועוסקת בחקלאות ברת קיימא ואורגנית. היא ובעלה (סיים תואר שני בטיפול בנוער ועובד עם נוער בסיכון) מתגוררים בבוסתן הגליל; יונתן (28) מהנדס תעשייה וניהול ועובד ברפא"ל; דניאל השתחררה לאחרונה מהצבא ואת דרכה האזרחית פותחת בלימודים לפסיכומטרי.
חושבת על הבאות
בתחילת הכתבה הצהרתי שאת תמיד חושבת על הצעד הבא. אז מה בתכנון?
"כרגע גם יוסי בעלי וגם אני חושבים ומגששים את דרכנו כדי לנסות להשפיע על מה שקורה בארץ. החלטנו שאי אפשר יותר לשבת בבית ולקטר, צריך גם לעשות מעשה! ואנחנו מחפשים את הדרך שלנו לכך. בתור התחלה קיבלנו את ההחלטה, וזה חשוב. אחר כך הלכנו, ושמענו, וגם נרשמנו...אני לא אגלה לך לאיזו מפלגה, כשיבוא הזמן – כולם יידעו. זה תחום אחד ששנינו ביחד נכנסים אליו.
והתחום השני , שגם הוא מתייחס לשנינו – אני מקווה שיבואו עוד נכדים, כדי שנהיה עסוקים בתחום הזה, וכמה שיותר!"
