כותרת
> C;
1/1
דת בקהילה

ויקהל: יהונתן גרילק על פרשת השבוע

משגב | פורטל משגב דת בקהילהפורסם: 04.03.16 , 09:50ע"י
רשת לינק
שם הכותב/ת:
אימרה שבועית:
בנפול אויבך אל תשמח {פרקי אבות ד' כ"ד}
 

אימרה שבועית:
בנפול אויבך אל תשמח {פרקי אבות ד' כ"ד}
 
סטטוס שבועי:
יש משהו ממכר בלתת למישהו אחר להחליט עבורנו מה אסור ומה מותר לעשות, כך שלא נצטרך לשאת באחריות המוסרית. זה נחמד וקל יותר, אבל זה מרדים את השליחות המיוחדת של הפרט. האדם צריך להגשים יעוד בחיים, ולהזין את נשמתו בחיות רוחנית, אם יש לאדם מטרה בחיים אז הוא חי באמת.
 
ציטוט שבועי:
במשך אלפי שנים, היהודים חיו ברצף בארץ ישראל. שרדנו את עלייתן ונפילתן של האימפריות האשורית, הבבלית, היוונית והרומית. ושרדנו אלפי שנות רדיפות, גירושים ומסעי צלב. הקשר בין עם ישראל וארץ ישראל הוא קשר בל ינתק. {רון פרושאור בנאום מעל בימת האו"ם}
 
סיפור שבועי:
חושב ומתחשב!
רבי אהרון קוטלר זצ"ל ובנו רבי שניאור זצ"ל הגיעו לביקור בארץ ישראל אצל הסב רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל (חמיו של רבי אהרון).
לאחר סיום הביקור, יצא הסב רבי איסר זלמן ללוותם. באמצע המדרגות היורדות מביתו נעצר והתנצל בפניהם: לאנשים רבים הגרים באזור זה היו נכדים שנהרגו על ידי הנאצים ימ"ש. כיצד יכול אני להסתובב ברחוב יד ביד עם נכדי, להראות בשער בת רבים את שמחתי הגדולה עמו, כאשר ישנם אנשים שלא זכו לכך?!
 
פרשה שבועית:
פרשת ויקהל / 'נשיא במבחן'
 
"והנשאים הביאו את אבני השוהם... לאפוד ולחושן" {שמות ל"ה, כ"ז}.
 
האות יו"ד, החסרה במילה "נשאים" ("נשאים" במקום "נשיאים"), חושפת בפנינו טעות נפשית קטנה, שבה נכשלה קבוצת העילית בעת הקמת המשכן.
הנה המדרש מתאר מה שקרה באותו יום: בשעה שאמר משה: 'כל נדיב לבו יביא את תרומת ה' למלאכת המשכן' (שמות ל"ה, ה'), ולא אמר לנשיאים, היה רע בעיניהם על שלא אמר להם להביא.
אמרו: 'יביאו העם מה שיביאו, ומה שיחסר נמלא אנחנו'.
לאחר שני ימים ביקשו הנשיאים להביא נדבתם ולא יכלו, שכבר ציווה משה: "ויעבירו קול במחנה לאמור: איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה". (שם ל"ו ו')
תרומותיה של מגבית זו עלו על כל המצופה, והכנסותיה היו למעלה מן הדרוש. הכתוב אף מספר לנו כי היה צורך להפסיקה, לאחר ההיענות הגבוהה.
במדרש זה אנו מבחינים היטב בניגוד הרגשי, שהיה קיים בין נשיאי ישראל - נבחרי העם, השולטים בגורלו - לבין העם עצמו. התלהבות קדושה ניעורה בלב בני ישראל. הם ידעו כי זו שעת מבחן, הבאה לבדוק אם גם למען הקמת המשכן יגלו אותה התלהבות ורוחב יד ולב, שגילו בעת שאספו זהב כדי ליצור את העגל. ההתמסרות בלב שלם למגבית המשכן והסיוע הנלהב בכל ישותם להקמתו - כיפרה על ההתלהבות וההתמסרות האסורה לעגל הזהב.
אולם, מגלה המדרש, הנשיאים הללו, החייבים מטבע הדברים להיות הראשונים, כשמדובר במטרה לאומית וציבורית, לא נדבקו כראוי בהתלהבות זו.
ממבט ראשון היה חישובם נכון ומוצדק. אנו, חשבו בליבם, המורמים מעם, נשלים לבסוף את מה שיחסיר העם ולא יתרום למגבית חשובה זו. האמצעים העומדים לרשותנו מרובים הם מאמצעי העם. כך תהיה תרומתנו שלמה יותר.
אולם המקרא החסיר משמם של הנשיאים את האות יו"ד. בכך גילה שבאותה שעה חסרה לנשיאים אלו תחושת 'היחד' עם העם כולו. עצם האפשרות והיכולת הנפשית לעשיית חישובים כיצד לתרום, מתי ואיך, מצביעות על קור נפשי מסויים, על ריחוק רגשי כלשהו, מהמתרחש והמתחולל. המתלהב באמת ובתמים פועל בשעת ההתלהבות מתוך דחף אהבה לנשוא התלהבותו, ללא חשבון.
אכן, לא עבר זמן רב עד שאנשים מורמים מעם אלו חשו בטעותם. היה זה רגע קשה בחייהם. עתה היו מודעים לכך שגאווה נסתרת על מעמדם ועל רום יחסם בתוספת הרצון הכמוס, שהכל ידעו בדיוק, מה היתה תרומתם, היא זו שגרמה להם לדחות את התנדבותם לסוף.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ופשרה}



שבת שלום - יהונתן גרילק

אולי יעניין אותך גם