היה לי ברור שזהו מאמץ סרק, ושצריך לזרום, אבל מי אני שאלמד מהניסיון? כשהגיע היום ארזנו ויצאנו, ואחרי טלטולי הדרך הרגילים הגענו למלון קטן בנובה מייסטו, הרובע החדש (600 שנה בסה"כ) של פראג.למחרת יצאנו לכיוון החלק הישן יותר של פראג. שם, ברובע היהודי לשעבר של העיר, יוזפוב, מורה שעון שאותיותיו עבריות את השעה במהופך. לידו ניצב בית הכנסת הישן-חדש, אלטנוישול, צעיר כתמיד, קורא תגר על השנים. בעליית גגו האטומה של בית הכנסת קבורים שרידיו של הגולם, הגולם שאותו – כך מספרת האגדה – יצר במאה הט"ו רבי יהודה ליווא, הוא המהר"ל מפראג, מהבוץ של גדות הוולטאבה, כדי להילחם בעלילות הדם של הכומר טדיאוש הרשע. על מצחו של הגולם חקק הרב את המילה "אמת", ובפיו נתן פתק ועליו כתוב השם המפורש. סופו של הגולם ידוע: ערב שבת אחד שכח הרב להוציא את הפתק מפיו של הגולם, וזה יצא מכלל שליטה; הרב רדף אחרי הגולם, הוציא את הפתק מפיו ומחק את האות א' ממצחו. הגולם, שרוח חייו ניטלה ועל מצחו נותרה המילה "מת", שב לעפרו ולא קם עוד.
גם המהר"ל שב לעפרו לפני שנים רבות. עברנו כמקובל ליד מצבתו, המצטופפת עם אלפי רעותיה בין העצים השותקים של בית הקברות היהודי. אבל בעוד המהר"ל, איש בשר ודם, מת – הגולם שיצר, שרק משל היה, עודנו חי וקיים: הוא משוטט ברחובות פראג, נמוך ומוצק, רצועת עור מתוחה באלכסון על חזה החומר המבוקע שלו, וארובות עיניו ריקות. הוא הולך שקוף וחרישי ואין איש רואהו – לא המוני התיירים, הגודשים את גשרי הוולטאבה במצלמותיהם החדישות, ולא שומרי מצודת פראג, במדיהם המגוהצים; לא נגני הרחוב וציירי הדיוקנאות ומוכרי הסדקית על גשר קארל ולא מוכרי הפירות וצעצועי העץ בשוק; לא המקומיים המודאגים בשל עליית המחירים והגירת המוסלמים ומצב התעסוקה, ולא האורחים-לרגע, הגודשים את לִבה של אירופה. רק איזה סופר טרוד-מבט, או אולי מרצה מאפיר בשנת שבתון, מרים לרגע את עיניו כמו חש איכשהו בנוכחות מעורפלת; אבל לא – הוא מושך בכתפיו, וחוזר להתרכז בעלמה היושבת מולו, סיגריה דקה בידה: אז על מה דיברנו?
והגולם הולך והולך ואינו עוצר. כמו גולום משר הטבעות, התר כאחוז דיבוק אחר הטבעת האחת, אוצר-שלו שבן-לילה היה ובן-לילה אבד, הוא מחפש את שמו הנשכח, את הרב שנתן לו חיים וגם לקח אותם ממנו, את האנשים הטובים שנתנו לו, בן-כפר ענק ושתקן, מחסה בעליית הגג של אלטנוישול, את הילדים שרכבו פעם על כתפיו הרחבות. הוא הולך והולך, במין תנועה יהודית נצחית, יודאום פרפטואום מובילה, עובר למרגלות כנסיית טין בכיכר הישנה, מתעלם מהשעון האסטרונומי, חוצה את רחובות הרובע החדש בין החשמליות המשקשקות, עובר את הנהר ומטפס במעלה גבעת פטרז'ני הירוקה אל חומות קתדרלת ויטוס, ושב ויורד דרך גשר צ'כוב אל סמטאות הרובע היהודי, וסובב ומבקש את מה שהיה ואת מי שאבד ואינו מוצא.
לא ראינו אותו. כמו כולם שירכנו גם אנחנו את רגלינו כל היום בשווקים וברחובות, במוזיאונים ובארמונות, צילמנו עם כולם את אותם המקומות, חיכינו באותם התורים ושמענו את אותם הקונצרטים. המולתה של העיר וסאונה מילאו את אוזנינו. השארנו את הרובע היהודי מאחורינו, וניסינו – כמה ישראלי מצדנו – להפוך לשעה קלה לאזרחי העולם, כאלה היוצאים ובאים בו ועושים בו כבתוך ביתם, ליהנות ולו לרגע מהקלות הבלתי-נתפסת של קיום שאין בו פרץ וצווחה, שאין בו עלילות דם ופוגרומים, חרמות וקונמות, פיגועים ומלחמות. רצינו לשכוח את ימי הצומות ואת זעקתם, מימי מרדכי ואסתר ועד ימינו, ולא לחשוב על העתיד – הילדים בבית, בידיים טובות, וסוף סוף רק שנינו כאן ועכשיו.
אבל בסופו של יום, בדרכנו חזרה למלון, עצרנו ליד דוכן ולידו ערימה של לבנים מצוירות, באמצע רחוב נא פרז'יקופיה, לא הרחק מכיכר ווצלאב. כשהתקרבנו הבחנו שהערימה עשויה מבוך של רחובות מתפתלים, כמין עיר בתוך עיר. הבחורה שעמדה בדוכן הסבירה שמדובר בתרומה למען מטרה טובה כלשהי – אתה תורם כמה קרונות צ'כיים, ובתמורה מקבל לבנת חומר לצייר עליה, הנה הצבעים והמכחולים, ואז אתה מניח אותה, כלומר את הלבנה שצבעת, בערימה הנבנית והולכת. בני כל הלאומים כבר השאירו שם את מיטב כישרונותיהם הדלים. למה שלא תנסה גם אתה, אמרה לי אשתי, אנחנו בחופש. לא ממהרים.
נטלתי לבנה וציירתי את דמותו של הגולם עליה, מהלך לבדו ברחובות הגטו, בין הבתים הגבוהים והארובות האפלות, ומגן-דוד קטן מאיר לו את הדרך. ליד רגליו של הגולם רשמתי בצבע שחור את המלים "עם ישראל חי". הגולם עמד מאחורינו והתבונן במעשיי בשתיקה, אבל כשהוספתי את הלבנה לאותה פראג בזעיר-אנפין נדמה היה לי שהוא מנענע לי בראשו.
