בנפול אויבך אל תשמח. {משלי כ"ד י"ז}
סטטוס שבועי:הסיפור הגדול של ההיסטוריה דומה לסיפור של פורים. אנחנו פה כדי לספר את הסיפור ואויבינו נעלמו מהמפה. שמחת פורים היא גדולה יותר מאשר בכל חג, משום שהיא מספרת את סיפורה של האומה שמעולם לא אפשרה לנשמה להיכבל – זהו סיפורו של היהודי.
ציטוט שבועי:
אם אי־פעם תשכח שאתה יהודי, יימצא הגוי שיזכיר זאת לך. {ברנרד מלמוד}
סיפור שבועי:
לא כל יום פורים...
למחרת פורים נהג רבי מאיר שלום מפוריסוב להזמין לביתו את עניי העיר ולהעניק להם נדבה הגונה.
שאלוהו תלמידיו: הלוא אך אתמול קיבלו מנה נכבדה של 'משלוח מנות' ו'מתנות לאביונים', ומה הדחיפות לתת להם צדקה עכשיו?
השיב הרב: בפורים הכול יודעים כי מצווה גדולה היא לתת 'מתנות לאביונים', ועל כן הם עלולים לחשוב שזו מצווה המיוחדת לפורים ולא לכל ימות השנה. לכן קיבלתי עליי להזכיר לכל הציבור כי מצווה לתת צדקה גם בשאר ימי חול...
פרשה שבועית:
פרשת צו / 'תפקיד מדושן'
"ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו, והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח ושמו אצל המזבח. ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור" {ויקרא ו', ג'-ד'}.
ניקוי המזבח מן האפר הקרוי 'דשן', המצטבר לאחר מעשה ההקרבה, חייבת להיעשות בבגדי קודש (מדובד ומכנסי בד), ואילו הרחקת הדשן אל מחוץ למחנה, דורשת החלפת הבגדים לבגדים פשוטים יותר, אם כי גם הם בגדי קודש..
אנו לומדים, כי גם במצוות הרמת הדשן, שהיא עבודה קשה, ציווה הקדוש ברוך הוא שיתהדר בה הכהן. שילבש בגדי כהונה ובהם ירים את הדשן.
האדם, באשר הוא, יוצר לעצמו סולם עדיפויות משלו. יש דברים שהאדם ימנע מלעשותם, כי הם 'אינם מתאימים לו'. לרוב נבנה סולם עדיפויות זה על פי נטיותיו האישיות ורצונותיו. ובעצם האדם עובד את עצמו.
לכאורה, מצוות הרמת הדשן 'לא מתאימה' לכהן, שתפקידו הרם הוא הקרבת קרבנות, הבאת הכפרה לבני ישראל, התייצבות לפני האלוקים – כשגרירו של העם.
לנקות את המזבח? לעסוק בהרחקת פסולת? עבודה זו צריכה להימסר לידי קבלני ניקיון!
משום כך באה המצווה של הרמת הדשן בבגדי כהונה דווקא. ללמד את העם כולו, שרק זה המוכן לעשות את המעשים 'הפחותים' ביותר, ראוי לתואר הנעלה: עבד ה', הנאמן לתורה ולרוחה. כי אין מצוות בעלות ערך ומצוות פחותות ערך. יש - מצוות!
אולם עדיין נותר להבין, מדוע יש צורך בהחלפת בגדים? מדוע אחרי הסרת הדשן מעל המזבח מתבקשת הוצאתו החוצה אל מחוץ למחנה בבגדים שחוקים דווקא?
וזו התשובה:
תרומת הדשן פותחת את עבודת היום החדש אגב זכירת עבודת היום שעבר, ואילו הוצאת הדשן מביעה שתפקיד היהודי מתחדש בכל יום. זכרון המעשים שכבר נעשו, עלול להחניק כל יוזמה למעשים חדשים. אוי לו לזה, שליבו מלא סיפוק על מעשיו בעבר, ואינו עובד את עבודת כל יום ביומו, כאילו היה זה היום הראשון של עבודת חייו.
"והוציא את הדשן" - יש להרחיק מן המזבח את כל עקבות עבודת יום אתמול, כך תתחיל עבודת היום החדש על יסוד חדש בתכלית. על פי זה תתבאר ההלכה, שהעיסוק בעבודת יום אתמול תעשה בבגדים פחותים. כלומר, אל נתגאה במעשים שעשינו כבר, העבר ייסוג מפני העתיד החדש, המוטל עלינו כל יום ביומו.
תרומת הדשן כמצווה, ניקוי המזבח כחובת הכהן – דבר יום ביומו – מגלמים בחובם את המלחמה נגד השיגרה השוחקת, את חינוך האדם לרעננות תמידית, שמעשיו היום, אסור להם להיות רק חיקויו של האתמול ושכפולו. כל יום עומד בפני עצמו במלוא ייחודיותו. רעננות זו תישמר, רק אם לא ננוח על זרי הדפנה של ההישגים שכבר הושגו בעבר.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה וליקחה'}
שושן פורים שמח - שבת שלום - יהונתן גרילק
