התשובה לכל השאלות האלה היא... הוא... הם... ארגז כלים.
אפיק מה אתה רוצה מאתנו? למה אתה מקשקש לנו בשכל?
אז הנה התיאוריה שלי על ארגז כלים.
ארגז הכלים שאני מתכוון אליו הוא קצת אחר מהארגזים שאנו מכירים. אין סוף לקיבול שלו, הוא בלתי נראה ואין לו משקל סגולי.קיים בעולם הזה סט של תכונות, איכויות ויכולות שהוא כמעט בלתי נגמר ובתקופת החיים שלי היחסית קצרה הספקתי להבין שאצל כל אחד ואחת מאתנו הסט הזה כל הזמן גדל ומתרחב. למשל, אחרי חוויות שעוברים, אחרי שיחות עם אנשים, בלימודים, בסדנאות, בקורסים ובכל מקום.
אתן דוגמאות לכמה כלים מארגז הכלים לחיים: כשחזרתי מביה"ס רציתי ממש לאכול מהשוקולד במגירה אבל עצרתי עצמי ואמרתי "חכה, קודם כול ארוחת צהריים מזינה ורק לאחר מכן תשורה". בזה הרגע הוספתי לעצמי את הכלי – דחיית סיפוקים. כמו כן, ככל שאחזור על דחיית הסיפוקים שלי עוד ועוד פעמים, כך הכלי של דחיית הסיפוקים יהיה חזק יותר.
עוד דוגמה: לפני כשבוע השתתפתי במפגש של צעירים ערבים ויהודים בבוסתן "נוף משותף". מטרת המפגש היא פשוט להכיר. ישבנו ודיברנו וגילינו שבסך הכול אנחנו די דומים ושיש לנו הרבה תחומי עניין משותפים. אכלנו ארוחת צהריים וממש כמו המשפט "אנו מפחדים ממה שאנו לא מכירים" ככה אני הרגשתי רק הפוך – אני מכיר אז אני יכול להיות חבר. בזה הרגע נוספו לארגז הכלים שלי כמה כלים חשובים לחיים – הזכות לכבד ולזכות בכבוד, היכולת לקבל את האחר, היכולת לקיים שיח בקבוצה ושיחה בין שני אנשים והיכולת להאמין בערכים שאותם בחרתי לשים כדגלים בחיים שלי.
דוגמאות יש עוד בשפע – מהיכולת ללמוד בכיתה וללמוד בבית, דרך היכולת לעזור, ועד היכולת ליזום ולקחת אחריות. כמו שאמרתי קודם לכן, זהו ארגז כלים שאין לו סף קיבולת ועל כן הוא גם כל הזמן מתמלא.
השימוש בארגז הכלים מתבטא בעיניי בכל רגע בחיים, כמו: בעבודה, במשפחה, בזוגיות, עם החברים, בלימודים, בקיצור בכל מפגש כולל מפגשים שלך עם עצמך.
ארצה להתייחס לדרך שבה אני חושב שארגז הכלים צריך להתבטא דרכה בשלב הזה בחיים שלנו, שלב ההתבגרות, שלב שאחד מראשי פרקיו הגדולים הוא ביה"ס וספציפית הלימודים האקדמיים למבחנים, לבגרויות וכו'.
שמתי לב שלא מעט פעמים אנחנו מתייחסים לעניין הציונים והלימודים כאל הדבר שיביא לנו את הישועה ברגע שנצא מכותלי הכיתה, אך בעיניי זה אפילו לא קרוב. זאת אומרת, אני כן חושב שהלימודים האקדמיים הם חשובים בהחלט אך חשוב לזכור כי הם רק עוד כלי בארגז הכלים. הם לא הארגז והם לא יותר מכלי אחד ועל כן, מותר לשחרר קצת מהגז ולהוריד הילוך ברגעים מסוימים, כי תמיד אפשר ליצור ולרכוש עוד כלים. אף פעם זה לא מאוחר. הכלי הזה הוא לא מה שייקבע לך את האיכות של שאר הכלים בארגז שלך והוא גם לא יגרום לארגז שלך להיות מהודר ומגונדר יותר.
אני מאחל לכל אחת ואחד מאתנו, לא משנה באיזה גיל, להצליח לראות את הכלים שאספו עד כה. ואולי זה הרגע לציין שאין אדם שאין לו כלים. יש כאלה שיותר קשה להם לראות אותם אך גם בהם הם קיימים, וברגע שהצלחנו להבחין בהם אנו יכולים קודם כול להיות גאים ואחר כך לשאול את עצמנו איזה כלים אנחנו רוצים לחזק או להכניס, ואפילו גם להוציא מארגז הכלים האישי שלנו.
לסיום, סיפור קצר:
היה זהו יום קיצי בקרית שמונה. שעת אחר הצהריים הגיעה, הילדים חוזרים מביה"ס, ההורים חוזרים מהעבודה, ובאוטובוסים שמחה גדולה.
לאוטובוס לחיפה, קו 501, עלתה אישה מבוגרת עם שקיות קניות שרכשה למשפחתה לקראת החג הקרב ובא.
היה צפוף מאוד ובתחנה שבה עלתה האישה כבר לא נשארו מקומות פנויים לישיבה. היא נעמדה ליד ספסל שבו ישבו אימא ובנה. הם שקדו על שיעורי הבית בחשבון שקיבל הבן והאם הגאה עזרה, כמובן, איפה שהיא יכלה.
עברה לה שעה מהנסיעה, האימא ובנה את המבט לא הרימו לשנייה.
עוד רבע שעה עברה, בסך הכול שעה ורבע של נסיעה בעמידה עם כאבי גב ובעיות ברכיים וכמובן, הקניות על הידיים.
"מרכזית לב המפרץ", הכריז הכרוז. כולם ירדו בתחנה האחרונה. שנייה לפני שהלכה לדרכה, פנתה האישה המבוגרת אל האימא ואמרה לה משפט שעוד מהדהד בראשה: "אולי הוא קיבל שיעור במתמטיקה אך פספס שיעור לחיים!"
