כותרת
> C;
1/1
דת בקהילה

אחרי מות: יהונתן גרילק על פרשת השבוע

משגב | פורטל משגב דת בקהילהפורסם: 28.04.16 , 09:40ע"י
רשת לינק
שם הכותב/ת:


אימרה שבועית:
גדולה האמונה מן הראייה. בכוחה של אמונה רואים יותר ממה שרואים בעיניים! {חידושי הרי"ם{
 
סטטוס שבועי:
אין אומה עלי אדמות שמנת הסבל שלה דמתה, ולו אף במקצת, לעמינו. הגלות הפכה לסמלו של העם היהודי. אולם, עם ישראל אינו מחשיב את הגלות כפרק שלילי הפוגע בהמשך דרכו, הוא הצליח להפוך את הגלות לתקופה של יצירה אדירה, לתקופה של התרוממות נפשית ורוחנית וצירוף פנימי. גם בגלות, למרות הצרות, הנסיונות והקשיים, שאבה האומה את חוסנה הרוחני, והיא שעמדה ועומדת לה עד עצם היום הזה.
 
ציטוט שבועי:
העולם נשתנה ונתחלף מאז, עמים שקעו ואבדו ואחרים הופיעו על במת ההיסטוריה, חוג הארץ התרחב, יבשות חדשות בצבצו ועלו מתוך הימים, כוחות טבע בלתי משוערים באו והקלו והנעימו את החיים – ורק העם האחד הזה עודו קיים כמאז, עודו שומר על מנהגיו שלא נשתנו, נאמן לעצמו ושומר זכר סבלות אבותיו. ועוד הוא מתפלל באותן המילים בנות אלפי השנים אל אלוהיו, אלוהי הנצח. {בנימין זאב הרצל}
 
סיפור שבועי:
סדר רוסי...
קיבלתי מאבי הגדה ברוסית מועתקת בכתב יד, וערכנו את הסדר לפי ההגדה. כשהגענו ל'כורך' אמר יוסף מנדלוביץ: אין לנו כאן מרור לשימו בין המצות, אך אין זה חשוב. מרור הוא סימן לסבל ולייסורים, וכאן יש לנו סבל של ממש. במחשבותינו ובדמיוננו נשים את המרור שלנו בין המצות. ... לכרפס השתמשנו בבצל, במקום זרוע צלויה לקחנו קוביית בשר בקר נמס כשר לפסח, הצמדנו אליו גפרור - כסמל לצלי. גם בפרם וגם בפוטמה עשינו מעין יין לליל הסדר, לפעמים מצימוקים, לפעמים מריבת תפוחי עץ בתוספת מים, ועוד. במשך ימי החג לא בא לחם לפיהם של האסירים הדתיים. את מעט המצות שהיו לנו חילקנו כך, שבכל יום תהיה לנו מצה, במשך ימי הפסח אכלנו בעיקר דייסות. {הרב שמעון גריליוס, אסיר ציון לשעבר{




חג שבועי:
'הבית הישראלי' / רבי שמשון רפאל הירש

 
עם ישראל הוא העם היחיד שאינו מתיירא מפני המוות, מפני שכבר בראשית התהוותו לעם הוא חיסן את עצמו מפניו. כל אותם חוליים וחולשות המתישים את כח קיומם של יתר העמים וגורמים למותם ולהסתלקותם מעל בימת ההיסטוריה - אין להם שליטה על ישראל. כבר בשעת לידתו התגבר עליהם, כאשר הבורא, חי העולמים, המחיה את הכל, אמר לו: "בדמייך חיי". עם אשר מתחילת בריאתו נידון במשפט העמים למיתה, קם לתחיה ונבחר להיות לעם הנצחי, אשר אינו פוחד ממוות.
מדי שנה, מתעוררים הזרעים הטמונים באדמה מתרדמת החורף, ורעננות חדשה זורמת בתוכם. הטבע מתנער לקראת תקומתו, ובעת ובעונה אחת חוגג גם עם ישראל-סמל תקומת האנושות, את חג תקומתו וגאולתו.
כל אשר נטע ה' בלב העם בשעת תקומתו, וכל הקניינים והערכים אשר חנן הבורא את העם באותם ימים קדומים, הם הרעיונות, השאיפות והייעודים, אשר לקראתם מתלהב העם מחדש בחג התקומה. תעודתו של ישראל להיות כעין אצבע אלוקים, להצביע תמיד לפני העמים על תפקידם האמיתי, שיכירו הכל בייעודם, עד לזמן המיוחל שבו תימלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.
השם 'פסח' - משמעותו שלווה בחצות הלילה, בלי כל פחד בבתיהם ובלבותיהם של ישראל. הם חיים בשלווה, למרות הסערות המתחוללות בחוץ. אין הם מתייראים בליל הגלות האפל. כי "ליל שימורים הוא לה'" {שמות י"ב, מ"ב} - ה' שומר על הנרדפים בלילה, גם כאשר הלילה אפל, ללא סהר וכוכב, גם אז ה' קרוב אליך ושומר עליך.
ה' הזהיר את פרעה מפני האשליה כי כסאו הרם מקנה לו את הזכות לשעבד את העם כאוות נפשו ולשלול ממנו כל זכות של קניין פרטי, של חיי משפחה ושל כבוד האדם בכלל. פרעה הרשה לעצמו להפריד בין איש לאשתו, להטביע את ילדיהם ביאור ולדכאם עד עפר. ולפתע פתאום, פרעה שומע כי עם עבדים זה, אשר היו הפקר בעיניו, אינו אלא "בני בכורי ישראל". "בני בכורי" - הבכור במשפחת האנושות, 'ישראל' - שליח ההתגלות של גבורות ה' בעולם. לכן דרש ה' מפרעה מלך מצרים: "שלח את בני ויעבדוני" {שם ד', כ"ג}.
אך פרעה לא שת לבו. על כן הוסיף ה' להזהירו ולהתרות בו. הפך את מימיו לדם, את עפרו לכינים, ושילח בו את עשר המכות, בעוד בני ישראל לא נפגעו כלל. כך למדו המצרים לדעת שכל הנבראים נשמעים ומצייתים לו: המים, הארץ, האוויר, צבא השמים וכל יתר תופעות הטבע אינם אלא שלוחיו עושי רצונו.
והנה, מתקיימת ההבטחה שהבטיח ה' לאברהם אבינו, אבי העבדים הללו: "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי" {בראשית ט"ו-י"ד}. מצרים באו על עונשם ועם עבדים הפך לעם חופשי.
אם נתבונן בחוקת היסוד שחקק ה' כתנאי לקיומם של בני אדם עלי אדמות, ניווכח כיצד הפך את העבד לאדם היודע ומכיר את חירותו. הדבר נעשה בשבת הגדול, כאשר העבד עדיין היה עבד. אף על פי כן קרא להם ה' בנוכחות משעבדיהם, נתן להם רכוש, בית ומשפחה, ועורר בהם את רוח הצדק והאהבה.
כך יסד וכונן ה' את האומה הישראלית על ידי מעשה מצווה: "ויקחו להם איש שה לבית אבות". כאן באו לידי ביטוי רגשות האחריות והאהבה ההדדית. שניהם, גם האיש וגם שכנו, נותרים בני חורין ועצמאיים, מתוך הערכת האישיות של כל אחד.
זו היתה המתנה של שבת הגדול. בתוך ארבעה ימים למד האדם מישראל לראות את עצמו בן חורין. הוא אף למד לראות את עצמו כחלק בלתי נפרד מהעם, כענף באילן המשפחה הגדול. עם זאת למד להתחבר עם שכנו מתוך חיבה. וכל המסגרות הללו של משפחה ושכנות התלכדו והשתלבו כחוליות בשלשלת של אהבה.
והנה קרב ובא יום הארבעה עשר לחודש. כאן הצטרפו ייעודיו ההיסטוריים של כלל ישראל על מסגרותיהם המשפחתיות והחברתיות שנתהוו באורח חופשי. מכלול זה של משפחות וחוגי שכנים הפך והיה לעם.
בידו החזקה ובזרועו הנטויה נשא אותם ה' על כנפי נשרים. הוציאם מהשעבוד והעוני אל העתיד אשר בו ימצאו כולם את היסוד המשותף של חייהם בכל תקופות ההיסטוריה, ותעודתם תהיה לגלות לעולם כולו את זיו השכינה ואת דרכי הנועם שלה.
זהו רעיון ההתקדשות בחיי היחיד, הבית והמשפחה, הקהילה והעם. נקודת המוקד של חוקת האומה, אשר בה התפתחו וצמחו חיי העם וחירותו, לא היתה בבית המקדש. נקודת המוקד היתה דווקא בבית היהודי - "ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף" {שם ז'}. במצרים שימשו המזוזות והמשקוף כמזבחות. המשקוף המסמל את הגג, קובע את מקום רכושו של האדם, המוגדר והמוגן מפני שלטון הטבע. המזוזות מסמלות את כתלי הבית וקובעות את הגבולות שבין אדם לשכנו.
אותה מדרגה גבוהה של קדושה, שאליה העלה קורבן הפסח את ישראל באותו ליל פסח במצרים, "היא שעמדה לאבותינו ולנו" (הגדה של פסח) והפכה לזכותנו הנצחית. היא אשר קיימה אותנו בכל סערות התקופות והנחילה לנו את ניצחוננו הסופי. את מקדשנו קיפחנו וכל מזבחותינו נהרסו, אבל נותר לנו הבית היהודי שנוסד בחצי הלילה של פסח מצרים, עם מכלול המידות הטובות: אהבה הדדית בין הורים לילדים, אהבת בני הזוג, שאיפה לחירות, לצדק ולאחווה.
מעתה, היה העם מובטח מפני המוות, אותו מוות המכחיד עמים וממלכות. אפילו כאשר איבד העם את עצמאותו המדינית, כאשר היו המזבח וההיכל לאפר, והעם גלה ונפוץ בין העמים - היה לו ביתו למקלט ומחסה. בחיק המשפחה מצא היהודי מקום נאות לנטוע את אוהלו, את הבית היהודי-בית ה' השוכן בתוך בני ישראל.
 
פרשה שבועית:
פרשת אחרי מות /  'שעיר לעזאזל' 
 
"ולקח את שני השעירים והעמיד אותם לפני ה' פתח אהל מועד. ונתן אהרן על שני השעירים גורלות, גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל. והקריב אהרן את השעיר, אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת. והשעיר, אשר עלה עליו הגורל לעזאזל, יעמד חי לפני ה' לכפר עליו, לשלח אותו לעזאזל המדבר.{ויקרא ט"ז, ז'-כ"ב}
 
שני שעירים עמדו ביום כיפור בחצר המקדש. האחד נשחט ודמו הובא אל הקודש פנימה, ואילו השעיר השני הובל בדרך השניה אל צוק העזאזל, וממנו צנח אל התהום.
רק הגורל שיטיל הכהן עומד ליצור חיץ בין שני השעירים. הוא זה שיכריע מי משני שעירים תאומי זהות אלו יהיה קרבן לה', ומי יורחק אל מעבר למחיצה.
מה אמר הטכס לאדם מישראל שעלה להתבונן בו בחצר המקדש?
במעשה השעירים השתקפה בבואתו כפולת הפנים. אישיותו, השבויה ביד הסתירה והניגוד, עמדה מול עיני רוחו בחדות מלאה. בעל הלב הרגיש והמבין מצא קוי דמיון רבים בין האדם ושעיר העיזים. הוא ידע, שכמו העז, ניחן גם הוא בכח התנגדות, במעלת העקשנות ובמידת העזות.
בבואו ביום הכיפורים לחצר המקדש, הבחין בשני השעירים הניצבים בפתחו - שנים, הדומים בכול. שני שעירים (או בני אדם) הזהים בתכלית, ללא כל סימן חיצוני שיצביע על הבדל כלשהו ביניהם. אך על סף בית המקדש נפרדות דרכיהם. שם, במקום בו מגיעים מעשי האדם לבחינה ברורה, מתגלה הפער בין השנים. האחד לה', ואילו רעהו – לעזאזל.
שני השעירים הללו מתגוששים בלבו של כל אדם.
בידינו להיות בבחינת "שעיר לה'". כלומר, להתנגד לכל הגירויים הפנימיים והחיצוניים המפתים אותנו, או להיות בבחינת השעיר לעזאזל: להפעיל את כח ההתנגדות שבקרבנו בסירוב עז לשמוע בקול ה'.
כלומר, שני שעירים אלו שנפרדו דרכיהם, מגלים לאדם שהוא אישית ניצב תמיד על פרשת דרכים מוסרית. בידו ניתנת האפשרות לבחור באיזו משתי הדרכים יחליט לצעוד. בן חורין הוא להכריע כיצד ינצל את כוחות האיפוק וההתנגדות הטבועים בו, נגד מי יתקומם, ונגד מי יתייצב.
כי זהים היו בכול לפני הטלת הגורל, לא היתה כל סיבה מהותית, גורל אישי או חברתי כלשהו (בגובה, ביופי, בכוח או בממון) שיחייבו בחירת כיוון זה או אחר. ההחלטה היתה חופשית (וכשמדובר בשעיר – הוטל הגורל על ידי הכהן). החלטה חופשית, התלויה אך ורק ברצונו של האדם, המחליט לאן פניו מועדות. על כן, לעולם לא יטען אדם: "מה יכולתי לעשות? דחף שלא ניתן לכיבוש גרם לי לנהוג כפי שנהגתי".
ללמד את המתבונן, שאם יחליט בעת ההתנגשות בין הרצון לחטוא לבין הערך המוסרי, להעדיף את הערך ולהתייצב מול תשוקת החטא – מקריב הוא אותה שעה קורטוב מיצרו הרע וממית אחוז מסויים מאנוכיותו הדואגת רק לעצמה. "מוות" זה מהווה פתח לחיים חדשים. הוויתו הפנימית זוכה להתעלות המעדנת את נשמתו, והיא מביאה אותה אל שערי מקדש המעשים הטובים, שתובילהו בדרך העולה עד לקודש הקודשים.
מולו ניצב השעיר לעזאזל. הוא מייצג את האדם ואת החברה, שלעולם אינם מוכנים לוותר, ולו במשהו, מן השאיפות החומריות למען הערך המוסרי הטהור. לעולם לא יסוגו מן האנוכיות, מיצר הכבוד וההשתלטות, מרקבון הקנאה ומטומאת השנאה.
הוא נשאר חי. 'שלם עם עצמו'. בוודאי, מלא רחמים על רעהו שזה עתה נשחט. הוא, לא הקריב דבר מעצמיותו הגשמית למען הרוח והמוסר. על כן, את סף היכל המקדש לא עבר. דרכו מובילה אותו אל מחוץ לתחום מושבם של הבריות בכלל, אל דרך ללא מוצא – למדבר. אל התרסקות בלתי נמנעת בתהום האבדון, שמעבר לצוק העזאזל.


{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ולקחה'}
מועדים לשמחה - חג שמח - שבת שלום - יהונתן גרילק