אין מורכבות או התחכמויות טקסטואלית או מוסיקלית ביצירה של הלהקה. הכיוון והאופי פשוטים, ישירים, בגובה העיניים. כבר משיר הפתיחה I Know the Way עם ביט של רוק וחספוס בלוזי, בולט הקול של ניסמן שנדמה כשל גבר בן 40 או יותר (הוא בן 28 ), דבר התורם לתחושת חוכמת החיים והבשלות החשובה כל כך במורשת הבלוז, אליה מחוברים השלושה בעבותות. דברים דומים ניתן לומר גם על Don't Look Away שבו הם מביעים אמירה פוליטית וחברתית חריגה מבחינתם.ב Think You're a Man Well Think Twice Again הלהקה מארחת את דיאנה גולבי לשיר מלא חשמל ורזה בטקסט. גולבי הנהדרת מאזנת בג'ופלינית את ניסמן, במעין דואט מהקרביים על פחדים ואהבה.
גם ללבאנט יש נוכחות, דלה אומנם, באחד השירים הטובים באלבום,Mufleta Blues. הדמיון עובד שעות נוספות לאור שם השיר, נייר הטואלט המונח על הרצפה בתמונה שליד הטקסט וכן הלאה. אבל בשורה התחתונה, יחד עם המפוחית של עופר ונטורה, מחיאות הכפיים הקצביות והנגינה המגובשת של ההרכב, נוצר שיר מצוין.
Baby Put the Gun Down , הוא ניסיון מוצלח לבצע בלדה. אין כאן משהו חדש או ייחודי אבל משהו במלודיה ובביצוע כובש ומרגש. זהו שיר מהסוג שנדמה לך שכבר שמעת אותו פעם, שהוא מוכר, על כל התחושות הכרוכות בכך. כאשר שיר נותן לך להרגיש קשור, מחובר, הוא מוצלח.
בני הזוג אריאל קשת וגל דה פז כתבו, והאחרונה גם שרה עם ניסמן את Without a Sight, אחד מהשירים הטובים בדיסק. החושניות והאנרגטיות של דה פז משתלבת יפה, לא מאיימת ולא נחבאת מול הקול האופייני כל כך של ניסמן. עוצמת הרגשות והתקוות המובעות בשיר, מקבלות גיבוי ואיזון כלי והמתופף אלעזרי דומיננטי במיוחד.
בשיר החותם את האלבום Going Home נשמע מעין חזרה של Full Trunk אל ערש הבלוז, על ההתייחסות לאל שבו, על מוטיב המסע הביתה ועל הקשיים והמכשולים הרגשיים של הנודד. ניסמן יודע לבצע בלוז ונדמה שהגיטרה שלו מנגנת מעצמה בטבעיות מוחלטת, אהבתי.
Full Trunk יצאו לאתגר האלבום השני מגובים בקהל נאמן והחליטו להציג בפניו שינוי סגנוני, לא רדיקלי אבל מהותי. על כך מגיעות להם ברכות ומחמאות. הלהקה מציגה אלבום מעניין, כיפי להאזנה ותקשורתי מאד, כדאי!
