יש המייחסים את התופעה לגורם היהודי. בתרבות המערבית, לטוב ולרע, מיוחסת החוכמה ליהודים. כך, למשל, כרבע ממקבלי פרס הנובל הם יהודים, בזמן שהיהודים מהווים רק שני אחוזים מהאוכלוסייה בעולם. בכל מקרה, ישראל היא כור היתוך ליהודים מכל העולם ואין בה אחדות כלשהי.אחד המפתחות הוא החוצפה והדעתנות הישראלית, הבאים לידי ביטוי בכל תחומי החיים: בין עובדים לבין מעבידים, בין חיילים לבין מפקדים, בין אזרחים רגילים לבין פוליטיקאים בכירים, בין סטודנטים לבין מרצים ובין מורים לבין תלמידים. קיימות נורמות של דיבור גלוי ופתוח וחוסר רשמיות. לתופעות אלה יש גם השלכות שליליות, אך ישנן גם השלכות חיוביות רבות והן באות לידי ביטוי בנורמות של סיוע הדדי, חמימות ביחסי אנוש והתגייסות משותפת, במיוחד בימי משבר. כך, לדוגמה, בשוני מארצות אחרות, כאשר נעלם תרמילאי ישראלי בעולם, מושקעים מאמצים אדירים לאתר אותו, לחלץ אותו ולטפל בו בכל דרך. אם חלילה אירע אסון, נעשים מאמצים להביא את גופתו לקבורה בארץ. נורמות גבוהות של ערבות הדדית באות לידי ביטוי גם בטיפול בשבויים ובמאמצים לחלץ אותם מידי שוביהם וגם במאמצים לשפוך אור על גורלם של נעדרים. ישראל גם מתגייסת לסייע למדינות אחרות כאשר פוקדים אותן אסונות טבע, כגון רעידות אדמה.
הישראלים מכירים גם במציאות שבה לא ניתן להימנע מכישלונות והם רואים בהם ניסיונות יקרי ערך שיש ללמוד מהם כיצד לפעול. במקום לשקוע בייאוש ובקיפאון, ישראלים תרים תמיד אחרי ההזדמנות הבאה. נראה שניתן להוסיף את משקעי הניסיון ההיסטורי של העם היהודי, עם שגלה ממולדתו ושגורש פעמים רבות מארצות שונות, עם שנאלץ פעמים רבות להתחיל את דרכו מחדש ולבנות קהילות חדשות (בבל, פרס, ספרד, האימפריה העות'מאנית, צפון אפריקה, אירופה, ארה"ב...). ההתמודדות מחייבת, כצורך קיומי, אופטימיות ואמונה שניתן להמשיך הלאה ולבנות מחדש את כל מה שנהרס. המופת של המאה ה-20 מבחינה זו הוא דחף החיים של ניצולי השואה וצאצאיהם, אלה שתרמו רבות לבניית החברה והמדינה בישראל. בתוך הישראליות ישנם אופטימיות, יצירתיות, ריבוי דעות, וכחנות, התמדה, ישירות, ביקורת חריפה ודיונים סוערים ולוהטים.
כנראה שהערעור על היררכיה, הספקנות, הוויכוח והמחלוקת הם חלק מובנה מהזהות היהודית. כך, למשל, היצירה הרוחנית של העם היהודי ובאופן בולט ההלכה (ובמוקדה המשנה והתלמודים), הם למעשה תיעוד של מחלוקות בכל הנוגע לקביעת דרך החיים. חוסר ההיררכיה הפורמלית מובנה בצבא ובחיים האזרחיים והדבר בא לידי ביטוי בהרגל לכנות מנהיגים צבאיים ואזרחיים בישראל בכינויי החיבה שניתנו להם בנערותם ("מוטה", "דדו", "רפול", "אריק" מן העבר וכיום "ביבי" ו"בוז'י").
דווקא הצבא, שבארצות רבות יוצר חומות מפרידות בין מגויסים משכבות חברתיות שונות, מחבר בישראל בין כל המגויסים ומבטל את ההבדלים ביניהם, לפחות בתקופת השירות. במילואים, לאחר השירות הסדיר, מתמידים החיים המשותפים של ישראלים מכל מעמדות החברה ומכל גוון אידיאולוגי. התפקיד במילואים אינו מותנה בכלל במעמד בחיים האזרחיים. מעבר לכך, לפקודים יש השפעה רבה בצה"ל על סמכותם של הבכירים. פקודים יכולים ליזום תהליך שבו ידיחו את מפקדם עקב כשלים פיקודיים ומוסריים. תהליך אחר שהשפיע מאוד על רוחב הראייה של הישראלים הוא המסעות בעולם כולו. הישראלים הפכו למטיילים נלהבים בכל קצוות תבל וזו תופעה בולטת מאוד, ביחס להיקף האוכלוסייה, בתרמילאות הגלובלית. בין הדחפים המובילים לתאוות הנדודים הישראלית נמצאים השירות הצבאי הממושך והבידוד של מדינת ישראל במרחב עקב העויינות והחרם הערביים. המסעות הפכו ישראלים רבים ל"אנשי העולם הגדול" והם מכשירים אותם להידבר, להבין בני תרבויות אחרות ולפעול בארצות זרות.
הצבא הוא מוסד ההכשרה החשוב ביותר של הנוער הישראלי ומובילות אותו יחידות העילית, יחידות שאליהן ממוינים הטובים ביותר: חיל האוויר, יחידות הקומנדו והמודיעין המובחרות (סיירת מטכ"ל; 8200) ויחידות טכנולוגיות (דוגמת תלפיות). השירות בצבא גם מבגר את הנוער הישראלי והוא מגיע לאוניברסיטה בשל יותר. הישראלים מביאים איתם לעולם העסקים את הניסיון יקר הערך שצברו בשירות הצבאי ובשדות הקרב. מבחינת המעסיקים בישראל, השירות הצבאי נחשב למרכיב מרכזי בהון האישי. חלק מובנה בתרבות הארגונית ביחידות העילית בצה"ל הוא התחקירים המושתתים על ביקורת עצמית, פתיחות ושקיפות.
מן ההכרח לציין כי הצבא הישראלי צמח מראשיתו בתוך מחלוקות קשות וגם כיום מתנהל דיון ציבורי נוקב ופתוח בשאלות כגון ארגון ומבנה, דרכי הפעולה והתקציב. לאחר כל מלחמה הופקו לקחים חדשים ונעשו שינויים מרחיקי לכת. אחרי מלחמות שנויות במחלוקת הוקמו ועדות חקירה ציבוריות שהעריכו את תפקודם של הצבא ושל מנהיגי הציבור. נראה כי ניתן לומר שהיזמות הישראלית משגשגת עקב המפגש בין מוסדות יציבים ושלטון החוק לבין התרבות הישראלית המאופיינת בהיכרות קרובה ובחוסר רשמיות בין אנשים ממעמדות שונים.
כיצד צמחו התעשייה והכלכלה בישראל? מן ההכרח להזכיר כי שורשי הצמיחה הכלכלית של מדינת ישראל היום נטועים עוד בשלהי המאה ה-19, עם הקמת המושבות הראשונות דוגמת ראש פינה, זכרון יעקב וראשון לציון. בתחילת הדרך עמדו על סף כיליון, אולם אדמונד דה רוטשילד לקח אותן תחת חסותו, השקיע כספים רבים ויצר את השינוי הראשוני בנופה של הארץ. ניצנים של צמיחה חרושתית החלו עוד לפני מלחמת העולם הראשונה במסגרת מפעל ההתיישבות שבחסות הברון (כגון על ידי הקמת היקבים ובתי מלאכה נלווים) ויזמים אחרים. בד בבד הוקמו התשתיות של החינוך הגבוה וההכשרה המדעיים והטכנולוגיים (בית הספר הראלי, הטכניון) לפני שפרצה מלחמת העולם הראשונה.
תחת שלטון המנדט הבריטי, לאחר מלחמת העולם הראשונה, שבה עמד היישוב היהודי בארץ על סף כיליון, עבר היישוב היהודי בארץ שיקום מחדש והחל מפעל התיישבות, בנייה ופיתוח ללא תקדים, שהפך את הארץ מארץ טרופית נחשלת לארץ המפותחת ביותר במרחב כבר בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20. האתגר הראשון של התנועה הציונית, משנות ה-20 של המאה הקודמת, היה פיזור האוכלוסייה היהודית בכל המרחב שניתן היה להתיישב בו, בתקווה שההתיישבות תקבע את גבולות המדינה היהודית. במרכזו של הזינוק הראשון עמדו הקיבוצים, שהיו שיתופיים ודמוקרטיים.
המהפך הראשון שעברו חברי הקיבוצים היה בעצם ההתיישבות על הקרקע והמעבר לחיים חקלאיים. בתוך זמן קצר התברר שהתנאים בארץ לא אפשרו הסתמכות על החקלאות לבדה וכי כישרונותיהם ויכולותיהם של חברי הקיבוץ לא יוכלו להצטמצם לחקלאות לצרכי הקיום הבסיסיים, כפי שחיה עד אז האוכלוסייה הערבית הכפרית. כבר בשנים הראשונות עסקו חברי הקיבוצים בפיתוחים של זנים, שיטות חקלאיות, כלים ומכונות. בערים (ובמיוחד חיפה ותל-אביב) התפתחה תעשייה מודרנית וקמו מפעלים גדולים.
בימי מלחמת העולם השנייה נעזרה האימפריה הבריטית בכוח האדם וביכולת החרושתית של היישוב היהודי וכך התפתחה עוד יותר היכולת הטכנולוגית של היישוב היהודי ביחד עם בניית היכולת הצבאית בגלוי (הנוטרות, הגיוס לצבא הבריטי והפלמ"ח בראשיתו) ובמחתרת (ארגון ה"הגנה", האצ"ל והלח"י). המשך יבוא.
