ברש

את היית אהבת נעוריי

נעמה ברש (סיון נעם שמעון) היא תלמידת תיכון ישראלית רגילה לגמרי. היא גרה במושב טובע בשעמום במרכז הארץ, יש לה משפחה טיפוסית לחוצה ולוחצת, היא לומדת בבי"ס ממוצע ובקושי מתפקד, ויש לה תחביבים שגרתיים לנערה בגילה, כמו צריכת סמים בלתי פוסקת וגישושים קרים בעולם המין. כשלביה"ס מגיעה תלמידה עם יומרה לקלאסה ועם קורטוב של מסתורין (ג'ייד סקורי), נדמה לנעמה שהיא מצאה את מה שהשתוקקה לו.
אנחנו כבר יודעים שזה הולך להיות כואב.
הבמאית מיכל ויניק עוקבת בסרט הביכורים שלה אחרי תהליך ההתבגרות הרגשי והמיני של נערה, בסביבה ישראלית כה מוכרת. בין צפירת יום הזיכרון לבין הסטייק בפיתה של יום העצמאות, משפחת ברש מנסה לשמור על העניינים בשליטה: האב, בגילומו היוצא מן הכלל של דביר בנדק, פריק שליטה וחסר אונים באופן מעורר רחמים, והאם (עירית פשטן המצוינת) המנותקת והחרדתית. הניסיונות האין סופיים להכווין מתפוצצים להם בפרצוף כשהמציאות הישראלית גוברת עליהם ובתם החיילת, ליאורה, בורחת מהבית עם בחור מכפר קאסם. האדמה רועדת, אך הברשים לא מתכוונים לוותר בכזאת קלות על הבת שלהם ועל המפעל הציוני.

היוצרת מפרקת לגורמים את היומיום הישראלי ההזוי, האגרסיבי והחודרני: ממערכת החינוך, דרך טקסי יום הזיכרון, השירות הצבאי והפחדים הלאומיים שלנו. לפי ויניק, זאת הוויה חשדנית ואטומה שבה עיניים זרות פולשות תמיד לתחום האינטימי ביותר, מנסות להכווין לפי תפיסת עולמן. במציאות שבה ההורים עוסקים בחרדה אובססיבית והצעירים ממלאים את חוסר האכפתיות בגלגול ובהסנפה, מנסות האחיות לבית ברש למצוא את קולן. להשיג את עצמאותן דרך בחירה כנה ואישית. האם שתיהן מצליחות? האם זאת האמת או ניסיון לבחון גבולות? אהבה או פרובוקציה? ומה הסיכוי שזה יחזיק מעמד?
ויניק חדה בתיאורה את המציאות הישראלית האבסורדית. היא מציירת בשנינות כואבת את הגרוטסקה שבחיים שלנו כאן. הופכת את הניסיונות המגוחכים שלנו להיאחז בדבר מה לסיטקום קולנועי, אחד מהסרטים המשעשעים והעוקצניים ביותר שנוצרו כאן לאחרונה.
לעומת זאת, כשהיוצרת נדרשת לתיאורים של אהבה ראשונה – גישושים, התאהבות ושברון הלב, אין בהם את הרעננות או את העניין. התיאורים הריאליסטיים על גבול הנטורליזם מורכבים מדימויים משומשים וחסרי ייחוד. האהבה בין הבנות אמורה להיות הפרח בשממה המזרח תיכונית, אך באין מבע או תוכן עוצמתיים אלה החלקים האפרוריים ביותר של "ברש". דווקא ה"שממה", הופכת כאן לסופת חול מרהיבה, נהיית למוקד הסרט ולעניין המרכזי בו.
סיון נעם שמעון (מוכשרת כמו אחותה רונה לי) בתפקיד הראשי נהדרת, יוצרת גיבורה שאפשר ממש להרגיש את מגע שערה, להריח את ריח הזיעה שלה. היא יפה, אך עדיין לא בשלה. ביישנית ופסיבית תחילה, היא תצטרך ללמוד לשמור על מה שיקר לה. זאת גיבורה עם נוכחות שיש לנו עניין לצלול לעולמה, אך הבמאית אינה מאפשרת לנו לחוות את מה שעובר עליה, בדרך שתטביע עלינו חותם.
"ברש" הוא יצירת התבגרות שאוהבת את הגיבורים שלה, שיש בה יופי רב בדרך שבה היא מטפלת במשפחה שבורה. יש כאן רגעים קורעים מצחוק וגם מוחצי לב. אך הדלות והניסיון לאמינות ולמציאותיות על חשבון כל ערך אחר שבהם מובאת לנו מערכת היחסים שבמרכז היצירה, לא נותנות ל"ברש" להתרומם.
אנחנו נשארים עם סיפור אהבה שגרתי המנסה לצמוח מתוך קרקע מנופצת.