בטרם נפרד משה מן העם, לפני שחתם את מסכת חייהם במדבר, הורה להם פרק בהליכות של איכות חיים סביבתית. משה אף לימדם כיצד יגשימו איכות חיים זו בפועל בבואם לבנות ערים בארץ היעודה, בעבר הירדן מערבה.
כמו במצוות רבות אחרות עשתה זאת התורה גם הפעם, כבדרך אגב, בעת דיון במצווה אחרת. במקרה דנן, הנושא הראשי הוא זכויות הלוויים בארץ ישראל:
"צו את בני ישראל ונתנו ללויים מנחלת אחוזתם ערים לשבת" {במדבר ל"ה, ב'}.
ואכן, בצו התורה זכו הלווים לארבעים ושמונה ערים ברחבי הארץ {במדבר ל"ה, ז'}. כי שבט הלוי - מבחר השבטים ונכון לעבודת בית ה', ואין לו חלק עם ישראל בנחלת שדות וכרמים. הערך החינוכי של תפוצת השבט הרוחני בקרב העם כולו והשפעתו המעשית על איכות חייו - לא יסולאו בפז.
והנה, נוסף לערים, העניקה התורה ללוויים תוספת חשובה - מגרשים: "ומגרש לערים סביבותיהם תתנו ללוויים והיו הערים להם לשבת ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חייתם" {שם, ב'-ג'}.
מגרשים אלו שהקיפו את ערי הלוויים, נמדדו "מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב" {שם, ד'}.
ונוסף לכך: "ומדותם מחוץ לעיר... פאת קדמה... פאת נגב... פאת ים... פאת צפון אלפים באמה והעיר בתווך" {שם ה'}.
"אלף אמה סביב" ו"אלפיים באמה" אינן עומדות בסתירה. הן תוחמות את גבול שני הסוגים של החגורות שהקיפו ערים אלו, ושתיהן כלולות בצו של הפקעת הערים לטובת הלוויים.
החגורה החיצונית יועדה, על ידי הפסוק, לעיבוד חקלאי. תפקידה לספק את צורכי העיר בגידולי הקרקע השונים. ואילו על החגורה הפנימית להיות ריקה מגידולים. ייעוד אלף אמה אלו (כמעט חצי קילומטר), שהקיפו כל עיר מכל צדדיה, מעניין ביותר: להיות נוי לעיר. ואין רשות לבנות שם בית ולא לנטוע כרם ולא לזרוע זריעה.
אנו עומדים בפני הדוגמא העתיקה ביותר בהיסטוריה לחקיקה בתחום תכנון הערים. במצוות התורה הזאת באה לידי ביטוי זכותו האלמנטרית של האדם להתענג על אוויר צח ולהנות מיופיים של נופים שלא זוהמו בידי אדם. הלכה זו משמיעה ברמה את מחאת התורה נגד צפיפות הדיור, נגד המחנק של הערים, נגד הכולאים בני אנוש בכלובי בטון וזכוכית שמוקמו בתוך אוויר מזוהם, רעש ולכלוך, כשנחשי אספלט זוחלים ביניהם.
'חוק המגרשים הפנויים' הוא החוק הקדום ביותר שהקדיש מחשבה לבעיות האורבניזציה (העיור). לפנינו נוסח מלפני 3000 שנה לעקרונות 'החגורה הירוקה' המאפיינת את תכנון הערים בתקופתנו.