את השעון הראשון קנה לי אבי כשבועיים לפני העלייה לתורה. כך היה נהוג! המתנה האולטימטיבית לבר מצווה הייתה שעון. בני שכונת רחביה (תסלח לי תמי דומאי), היו מקבלים "דוקסה", בני שכונתי היו מקבלים "תחליף"!
נעליים היינו מקבלים פעמיים בשנה. פעם לפני ראש השנה ובפעם השנייה לפני חג הפסח.
עכשיו, לא סתם נעליים! קודם כל גדולות במידה אחת, ביחד עם "ספידה". "הילד יגדל!" אמי הפולנייה, תמיד מתכוננת לעתיד!
דבר שני, בגלל התכנון לעתיד, תמיד בחרה לי אמי נעליים עם סוליה עבה. בכלל, אבי לא היה מעורב מעולם בקניית הנעליים! אימא פולנייה הולכת עם ילד קטן, תופסת בידו ומביאה אותו, לאחר כבוד, לחנות של "נעלי נתן" ברחוב יפו, מול תחנת אגד (לימים נודע לי מיעל שהחנות הייתה שייכת למשפחתה).
כמובן, אימא בוחרת את הנעל! אני בינתיים אני יושב על הפיל הגדול שהיה בחנות ומדמה שאני טרזן.
עם בוא הקיץ, סנדלים? מה פתאום? אין! קיימת אלטרנטיבה.
אמי בוחרת נעל ישנה ולוקחת אותה לאחד משני הסנדלרים שהיו בשכונתנו.
האחד, אדון "פחֵצ'ין". לפחצ'ין כוך קטן ברחוב שלנו הוא רחוב "חבקוק". איש עב כרס, סבלני וטוב לב. לא ידעתי לאיזו עדה הוא משתייך, אך משמו החלטנו שהוא בן העדה העורפלית.
פחצי'ן היה נוטל את הנעלים הישנות והקטנות, בסכין שהייתה מעשה ידיו, היה פוער פתח מקדימה לכל רוחב הנעל, על מנת לאפשר לאצבעות רגליי לצוץ מחוץ לנעל ולנשום אוויר ירושלמי צח. אבל אמי הפולנייה דרשה שאגרוב גרביים! "שהילד לא יצטנן לעזאזל!"
פחצ'ין גם היה מצויד בסנדלרייה בפטנט נגד שחיקת סוליות העור. את זה אהבתי!
בגיל יותר מתקדם, כשכבר מרדתי ככל שהתאפשר לי, בכל נעל חדשה וכן בכל זוג נעליים שהגיעו להחלפת סוליה, היה פחצ'ין תוקע, לפי דרישתי, שורות של מסמרי פלדה רחבי ראש, גבוה. לאמי הסברתי שזה מאריך את חיי הסוליה. הפולנייה קנתה את ההסבר!
אבל מטרתי הייתה לגמרי אחרת: ריצה והחלקה על האספלט. היינו מתחרים מי מחליק יותר רחוק.
כאשר אמי חשבה שאני הולך לבית הספר, הייתי לעיתים מגיע בבוקר לסנדלרייה של פחצ'ין, מתיישב על שרפרף ופחצ'ין הטוב מאפשר לי להסתכל בפליאה כיצד הוא ממלא פיו במסמרים קצרים וחדים ובמהירות נוטלם מתוך פיו, אחד אחד, ונועץ אותם לתוך הסוליה החדשה.
נעל קרועה? אין לזרוק! לפחצ'ין מכונת תפירה שאותה היה מפעיל עם גלגלת בידו. כך היה מתקן קרעים בגפת הנעל.
לא רחוק מהסנדלרייה של פחצ'ין, ברחוב גאולה בואך לרחוב מאה שערים, שכנה הסנדלרייה של ישעיהו, או איך שקראנו לו, "שעיה" תוך הבלטת ה"עין" הגרונית. שעיה היה בן העדה הפרסית, חייכן וטוב לב (כל הסנדלרים אז היו טובי לב). את שתי לחייו קישטו צלקות של מחלת "שושנת יריחו", מחלה אשר אפיינה את יוצאי עיראק ואירן.
לימים התחלנו להשתמש גם בשירותיו של שעיה. אותם התיקונים.
שעיה היה משתמש ב"טכנולוגיה" שונה לחיבור סוליה חדשה לנעל: קיסמי גפרורים קצרים מחודדים בקצותיהם, שאותם היה מכין בעצמו. היה חותך את הסוליה, מעט מוגדלת, מחורר בה מסביב עשרות חורים עם מרצע. בדומה לפחצ'ין, היה נוטל חופן קיסמי גפרורים לתוך פיו ובמהירות נועץ אותם בפטיש סנדלרים, אל הנעל, דרך הסוליה.
לימים כשביקרתי את אמי, הייתי נוהג לבקר את שני סנדלרינו. הם זכרו אותי וקיבלו אותי בסבר פנים זוהרות.
סיפור על חרדי במלחמת השחרור
שנת 1948. הבריטים משלו בארץ ישראל החל מאמצע מלחמת העולם הראשונה, מאז שצבאו של גנרל אלנבי כבש את הארץ מידי הטורקים. הבריטים שהחילו כאן את "המנדט הבריטי, עוזבים את הארץ ומשאירים כאן את היישוב היהודי הדליל והחלש לנפשו, ללא נשק ועם מיעוט כוחות מגן: ההגנה, הפלמ"ח, האצ"ל והלח"י.
אין ספק בלבי שבסתר ליבם קיוו הבריטים שהיישוב היהודי יצעק "גיוועלד" ("הצילו" ביידיש) בתוך מספר ימים, כשהוא מדמם וחלש וקורא לגוי שיבוא לעזור לו!
מלחמת השחרור החלה ואיתה הוקם צה"ל. יש לזכור שהיישוב היהודי בכללותו מנה אז כשמונה מאות אלף תושבים בלבד! כל כוחות המגן הפוטנציאליים נקראו אל הדגל והוחלט על גיוס כללי.
בירושלים של לפני הכרזת העצמאות, הוקמה יחידת מתנדבים שנקראה "משמר העם". המתנדבים, ובהם גם בני העדה החרדית (לא אנשי "נטורי קרתא" ולא רבים אחרים), נשלחו למשימות שונות כגון: שמירה במחסומים שהוקמו בין השכונות היהודיות לבין השכונות הערביות, חלוקת מצרכים ועוד כהנה. זכור לי שאמי התנדבה לבשל ארוחות לאנשי "משמר העם" שהיו בתפקיד.
עם הקמת צה"ל נכנס חוק גיוס חובה לתוקפו. צה"ל של ירושלים היה מורכב מבני כל עדות ישראל. אחי שהיה בן 16 גויס ליחידות ההגנה של ירושלים ושימש כרץ בין העמדות.
אבא של יעל היה צלף. עמדתו הייתה במגדל שבמתחם משרד החינוך, ברחוב שבטי ישראל.
באחד מימי ההפוגה הראשונה אני משחק בחצר ביתי, יחד עם איצולי חברי. לפתע אנו שומעים צעקות מכיוון רחוב מאה שערים ובעקבותיהם יריות, מאוד קרובות.
כעבור כדקה אני מבחין באברך צעיר, לבוש בקפוטה פתוחה, עטור בזקן ובפאות ארוכות, נס בבהלה, פאותיו זקנו והקפוטה מתנופפים לצדדים. מאחוריו רץ שוטר צבאי, לבוש במדים שזה עתה "נולדו". השוטר רדף וצעק: "משתמט, עצור או שאני יורה". ואז לנגד עיננו ירה מאקדחו שתי יריות באוויר.
הצעיר החרדי המבוהל עצר, נפל על ברכיו והחל לייבב.
החייל השוטר ניגש אליו החזיק בזרועו ולקח אותו לכיוון "מחנה שנלר" שזה עתה ננטש על ידי הבריטים!
