אף אחד לא לימד אותנו לתקשר בשקיפות ויחד עם זאת ברגישות ובאמפתיה עם האחר.
כדי להבין למה אני מתכוונת במושג שקיפות, אתאר את ההיפך ממנה – חוסר שקיפות. מצב שבו בני הזוג מעלימים מידע זה מזו. בין אם זה מידע רגשי על המתרחש בתוככי הלב, או מידע אינפורמטיבי – "אני רוצה להיפגש עם אבי מחר", "תראה, קיבלתי את זה מתנה מ...", או "קניתי לי מחשב/שמלה חדש/ה", או '"כבר כמה זמן אני מרגישה שאנו מתרחקים", "אני לא מסופקת בקשר שלנו ורוצה שנתבונן בזה יחד", או "פגשתי גבר שממש מוצא חן בעיניי, יש לנו שיחות מעניינות ואני גם נמשכת אליו".שקיפות היא אווירה שבה אין סודות בין בני הזוג. זו אמירה והתכוונות לכך שאין מרחב שאליו אין לבן זוגי כניסה. כל אחד מבני הזוג יכול לשאול כל מה שלבו חפץ והוא יתקבל תשובה אמיתית.
מתעוררת השאלה: האין לבני זוג הזכות גם לחיים נפרדים? האם זוגיות חייבת להיות סימביוזה כזאת שמבטלת את הזכות למרחבים אישיים ופרטיים?
לכמה נפרדות זקוק אדם כדי לחוש אוטונומיה? ומתי שקיפות מלאה הופכת לבקשה שיש בה נימה של פולשנות למרחב האישי, לחנק או לטשטוש זהות ולדיכוי צרכים אישיים?
אין תשובות חד משמעיות לשאלות האלה. השהייה והשיח המשותף על השאלות די בהם כדי לתת לגיטימציה לתחושות שעולות, לתת מקום לאותם מרחביno go שרוב הזוגות נזהרים מהם. לתת לגיטימציה למחשבות ולרגשות טבעיים שעולים בכולנו ושאנו חוששים לשתף משום שהתשובות עשויות לגעת במקומות כואבים.
אפשר לחלק את תחושת הצורך בפרטיות לשתי קטגוריות: דברים שאדם רוצה להסתיר כי הוא חושש מתוצאות הגילוי, ודברים שאדם רוצה לשמור לעצמו משום שזה עונה על צורך בקיום גבול במרחב האינטימי בין בני הזוג. צורך עמוק ובלתי מוסבר.
לרוב, אנשים חושבים שעליהם להסתיר, מהחשש שהאחר לא יבין אותם ולא יהיה מסוגל להכיל את רגשותיהם, או שיגיב בקיצוניות.
לדעתי, הסיבות האמיתיות להסתרה הן מבוכה מחשיפה, חשש משיפוט של האחר וחשש מתגובתי שלי לתגובתו של בן זוגי.
מקור הקושי בשקיפות נמצא לדעתי במקום הפוך – חוסר האמון המלא בעצמי שאצליח להתמודד עם תגובות שתבאנה אולי מצד בן הזוג, כאשר משתפים באמת. את חוסר האמון בעצמו, האדם משליך כתפוח אדמה לוהט על גב האחר.
השקיפות שאני מתכוונת אליה היא ביטול הצורך להסתיר זה מזו. זה לא אומר שעליי לדווח מיד על כל צעד בחיי, הכוונה היא שנשתף את הלב באמת ושלא נסתיר זה מזו רגשות, כוונות, מחשבות על תרחישים מפחידים, חששות, מעשים, פגישות שמתקיימות עם אחרים ושיש להן השפעה עלינו.
זה עשוי אולי להישמע קצת כמו סתירה לחופש שאנו רוצים לאפשר זה לזו בזוגיות עמוקה. כמו "חובת דיווח" או חדירה לפרטיות.
בשקיפות כוונתי לשיתוף כל אותם הדברים שהלב היה רוצה לשתף לולא חשש מתגובת האחר, וכל אותם דברים שהגוף עושה מאמץ להסתיר. אין כוונתי בהכרח להפרות אמון למיניהן, אלא לשיתוף תחושות של חוסר סיפוק ותסכול מצד אחד, וחלומות, כמיהות וחוויות מרגשות ומכוננות מצד שני.
כנגד השקיפות, עומד בעינו הצורך בפרטיות, ברגעים שהם רק שלי, ביני לביני, ביני לבין האלוהים שבי. טיול בהרים לבדי או עם חבר אחר, רגעי יצירה, בהייה בעלים הנושרים בסתיו, עלים שהציתו בי ניצוץ קסום, קילוף גזע הקטלב המתבקע, רגעים של המתקת עונג.
מערכת יחסים בריאה היא כזאת שיכולה להכיל את האמת שלנו, את הכמיהות והפחדים. אנו לא חייבים להסכים על הכול או למלא את כל החשקים של בני זוגנו, אבל כדאי שנהיה מסוגלים להאזין להם.
מתי הפרטיות הופכת להסתרה? כאשר הנושא המדובר מעורר בכם תחושה שהבטן מתהפכת. אם אתם מתלבטים בנושא מסוים, אם אתם שומרים על פרטיות או מסתירים, דמיינו את עצמכם מספרים לבן הזוג והיו קשובים לתחושות שעולות בכם.
אם עולים פרפרים בבטן, היסוסים, חששות, תחושת התכווצות, סימן שאתם בהסתרה.
אם תגובתכם הגופנית לתרגיל הדמיון היא תחושה לא ברורה ולא מכווצת, משהו כמו רוח מנשבת בתוך הגוף, ענן אוורירי או תוגה בלתי מוסברת שאיננה עצב של ממש, אז סביר להניח שהנושא נמצא במרחב הפרטיות. התוגה מתעוררת משום שיש משהו מתוק בשמירה על המרחב המיוחד הזה לעצמי. כמו רגע של התייחדות עם האלוהות שקשה לחלוק אותו. ככל שנעזוב את תודעת הנפרדות ונרחיב את תודעת השיתוף, כך נוכל להרחיב גם את השיתוף של רגעי הקסם משום שנרגיש בגופנו ששום דבר לא הולך לאיבוד או מאבד מערכו כאשר אנו משתפים מרחב קסום, נהפוך הוא...הקסם גדל עוד יותר...
