למה תמיכה ולמה בקבוצה? אומרת חומסקי-פורת: "דווקא בתקופות הקשות, כשאני עטופה במשפחה ובחברים מלאי דאגה ואכפתיות, אני מרגישה הכי בודדה. אין לי עם מי לחלוק תחושות אמיתיות, לבדוק עד כמה הן לגיטימיות, לבטא בקול רם פחדים, כעסים ותסכולים... כי יש דברים שאסור להגיד ואסור לחשוב. אסור לייחל שהכול ייגמר כבר, אסור להגיד שנמאס לי, אסור לי לחשוב קצת על עצמי... ומכיוון שלא מצאתי מסגרות מתאימות בדיוק, החלטתי להרים את הכפפה ולהקים קבוצות תמיכה, כדי שאוכל להתמודד עם המחלה ועם הליווי ביחד עם עוד אנשים, שנמצאים באותו מצב".חוויית המחלה היא חוויה חברתית במובן העמוק שלה. סבל מוציא רגשות עזים וצורך לדבר עליהם עם אחרים. אבל המחלה הקשה גוררת גם שינוי במאזן הכוחות הזוגי. המעגל הזוגי משתנה והופך להיות מעגל שמקיף את החולה על ידי הצוות הרפואי, העמיתים למחלה, המשפחה והחברים, ואילו בני הזוג נדחקים לשוליים. "יש כאן פרדוקס", היא אומרת, "משום שבדרך כלל, בני הזוג הם הדמות המשמעותית ביותר בטיפול ובליווי של החולה, הם נושאים במרבית הנטל".
קבוצת תמיכה מסייעת לאנשים למצוא את היכולות המיוחדות, יכולות שמאפשרות להם לתפקד בצורה בריאה, משביעת רצון ואנושית במסגרת החברתית שלהם; לקבל מידע וטיפים, לתמוך ולהיתמך, לנטרל בדידות וניכור; להפחית תחושת דיכאון ואובדן; לחוות התחזקות, ליצור חברות, ולחזק את הביטחון העצמי והשליטה בחיים. על פי המחקרים, משתתפים בקבוצות מייחסים את השיפור במצבם הנפשי לעצם ההשתתפות בקבוצה. משתתפת אמרה כי "אף אחד אינו יכול להבין אותי כמו מי שחווה אותה סיטואציה על בשרו", וכשנשאלה מה בקבוצה עושה את זה, אמרה כי "זה האנשים... יש להם רצון להעניק מזמנם ומהאנרגיה שלהם".
מרחב בטוח ואינטימי שיוצרת קבוצה תחומה בזמן עם תוכנית מובנית, והידיעה שכל האחרים בקבוצה הם שותפים לגורל וחולקים/חוויה דומה, יוצרים פתיחות לשוחח על המצוקות והרגשות שאינם "פוליטיקלי קורקט", להפחית את הכעס העצמי ולחזור לשגרת הליווי עם אנרגיות מחודשות.
