אורלי שהם עם החזרה ללימודים "האם להחמיא או לדרבן?"

והנה ככה, שוב, נגמר החופש הגדול. גם לאלה שנהנים ממנו (הילדים), וגם לאלה שמשתעממים (גם הילדים), או לאלה שנאלצים לעשות תעלולים ותכנונים אינסופיים בשביל לשרוד אותו (ההורים העובדים). ושוב מתחילה לה שנה חדשה של לימודים ושל שגרה. הילדים מתחילים או ממשיכים את ההתמודדויות שבהם הם נתקלים במערכת החינוך – הן החברתיות והן הלימודיות. והתפקיד שלנו, ההורים, הוא לעמוד מאחוריהם, לשמור, להגן ולתמוך – כרגיל.
בשנים האחרונות מתעורר ויכוח בקרב פסיכולוגים ובין אנשי חינוך מדיסציפלינות שונות, לגבי האופן שבו כדאי להורים לעמוד מאחורי ילדיהם, על מנת לעזור להם לממש את מלוא הפוטנציאל שלהם בצורה הטובה ביותר. השאלה שעומדת על הפרק היא השאלה שבכותרת: האם להחמיא לילדים, להדגיש את המקומות שבהם הצליחו או את הדברים שבהם הם טובים, או שמא עדיף לדרבן אותם, לאתגר אותם להתמודדות דווקא במקומות הפחות טובים שלהם?
תומכי גישת המחמאות גורסים שעידוד וחיזוק משפרים את הדימוי העצמי של הילד, ולכן גורמים לו להשקיע מאמצים רבים יותר, ולמצות את יכולותיו. לדבריהם, כאשר ילד מראה את הציור שלו להוריו, על ההורים להביע התלהבות רבה, ולתאר את כל הדברים הטובים שיש בציור: כמה הוא צבעוני, כמה הוא מושקע, כמה הוא מעניין (בהקשר זה, אפשר לציין שרוב אנשי המקצוע אינם מעודדים את ההורים לשקר לילד, ולהגיד שהציור יפה או צבעוני או מושקע כאשר הוא לא. הרעיון הוא למצוא את החלק החזק בציור ולהדגיש אותו). החיזוק החיובי ימלא את לבו של הילד, ישפר את הרגשתו, ויגרום לו לרצות להרגיש גאווה שכזו שוב. כך הוא ימשיך להשקיע בעבודתו, וימשיך להשתפר.
לפי גישה זו, אין כזה דבר "עודף מחמאות" או "עודף פינוק". ככל שילדים יקבלו יותר פידבקים חיוביים, יותר התלהבות ופרגון, כך הדימוי העצמי יתחזק, ויהווה קרקע פורייה לכל התפתחות או התנסות של הילד.
תומכי גישת הדרבון, לעומת זאת, טוענים שעידוד של הילד, במיוחד כשהוא מתרחש באופן אוטומטי (כלומר, נתון מראש שההורים יחפשו וימצאו משהו טוב או מוצלח להחמיא עליו), גורמים לילדים, בפועל, להשקיע פחות. אם ילד יודע שכל קשקוש שלו גורם להוריו להתלהבות רבה, הוא לומד שאין צורך להשקיע, ושגם אין צורך למצוא תחומים חזקים יותר, כי את המחמאות הוא יקבל בכל מקרה. לכן, על פי גישה זו, עדיף לא להחמיא לילדים כל כך הרבה על מעשיהם, ודווקא לציין בפניהם את המקומות טעוני השיפור, וכך להאיר להם את הדרך לשפר את תפקודם.
לפי גישה זו, עודף מחמאות, או עודף פינוק, דווקא פוגעים ביכולת של הילד להתפתח. הילד לומד שלא הישגיו או תוצריו הם מה שמשנה, ולכן לא יטרח לשפר אותם.
אז מה כדאי? כאמור, מדובר בוויכוח תיאורטי ומעשי שטרם הוכרע מבחינה מחקרית. לדעתי, כמו רוב הוויכוחים מהסוג הזה, בסופו של דבר יימצא שהאמת נמצאת איפה שהוא באמצע. אני חושבת שילדים צריכים גם וגם, לפעמים מחמאה ולפעמים דרבון, לפעמים חיזוק, ולפעמים דחיפה להשתפר. יש ילדים שזקוקים יותר למחמאות ולחיזוק הדימוי העצמי שלהם, ומשם הם יודעים לדחוף את עצמם ולהתפתח למלוא היכולת שלהם. ויש ילדים שעלולים לנוח מהר מדי על זרי הדפנה, והם דווקא אלה הזקוקים לעידוד ולדחיפה קדימה.
וכרגיל, התפקיד של כל הורה, בעבור כל ילד, הוא למצוא (או לנחש) את התערובת במינונים המתאימים. לזכור שכל ילד צריך גם להאמין בעצמו, לדעת שהוא טוב, שהוא מוצלח – וגם לדעת שהוא מסוגל להשתפר, מסוגל להתאמץ עוד קצת בשביל להשיג יותר.
ושתהיה שנת לימודים מוצלחת!