גיא טנא: רם אוריון – גרמנים באוגנדה

"השליח" עם הילה רוח, ממסטל ומסתורי, מלא ביטויים לשוניים ובעלי הקשרים תרבותיים כמו "שימושי כמו מאפרה על אופנוע" או "אתמול היה טוב מחר כבר יכאב", ממסך את תודעתי כאשר אני מתחיל את הירידה בכביש מן היפים בארץ לכיוון ראמה. כמעט חצות וכבר נשמעים הצלילים הראשונים של "13 בלילה". המילים של אסף עדןAKA  רייסקינדר תוקפניות, בהולות: "אמן את בוכה ליד הטלפון", "נגמר לי כל האוויר בריאות" והתחושה נחלקת להנאה מליין הגיטרה והבס והרצון לשיר יחד עם אוריון טינה בציבור, לבין קבס וכובד גדול בעוד פנורמה מטריפת חושים של כל בקעת בית הכרם עד האורות הרחוקים של מפרץ חיפה מאיימים להסיט את תשומת לבי מן העובדה שתהום של למעלה מ- 800 מטרים ממתינה בסבלנות לעוד נהג לא מרוכז בלי שום שול או שולה.
"שבר", הלכאורה מתון ורגוע, מפמפם לי את המילים של אוריון וענת עינהר על שבר וגבר ופגר וחוזר חלילה כאשר אני עושה דרכי בזהירות בואכה כביש עכו-צפת בלי שום תוכניות להמשיך ולרדת עד אילת. הבית מחכה לי, עם החתולים הדלוקים בחוץ והמפגינים חוצפה ויצירתיות מופלאה בפתיחת חלונות. חייכתי לעצמי והדלקתי סיגריה בצד הדרך.
אוריון מבצע את Different Girl של סטיב מריוט ונדמה שהוא בחר היטב. יחד עם הנבל של טליה פרי נוצרת כאן הפוגה רכה לכאורה, אולי אפילו אופטימית כמו קו הרקיע המנומנם והמתפתח של כרמיאל המתקרב אליי במהירות בינות נהגי שודים הטסים מצדדיי מותירים שובלים של פופ ערבי קולני. "אוקיינוס" של תל אביביות, של "מועדון ריקודים בלי מזגן" ו"הופעה של 'המסך הלבן'" מקיף אותי בעודי מישיר את ההגה אל הרכס עליו ממוקם ביתי, מעלה זיכרונות מההופעות התל אביביות המיוזעות האחרונות שבהן נכחתי. הגיטרה של אוריון מנסרת את התודעה ומצמררת אותי .
אביב מארק כותב לאוריון את המילים ל"אהבה להרוס" שיר על חידלון, על אפסות. אני מטפס על הרכס ומשקיף על אינספור אורות קטנים, דו קיומיים, תלת ממדיים, מן הבקעה והמפרץ, שומע את הקולות המרחפים של אור אדרי ולא רוצה להרוס דבר.
"כל סיבה" מעביר אותי אל הירידה התלולה לצורך עלייה לכיוון הבית, שתי דקות של קצר תודעתי. "הגופה של ארץ ישראל היפה" תוקף אותי עם הנוכחות הדומיננטית של קוסטה קפלן מ"חיה מילר" בכתיבה ובהלחנה, בתופי הקאסיו ובשירה. מ"גרוטאות חקלאיות וזמזום קלנועיות" ל"גופה מוטלת עטופה בבד שפעם היה דגל", מלווים אוריון וקפלו את כניסתי לפאתי דיר אל אסד ולאיור תת המקלע שעיטר את הקיר האנכי לכביש המקרטע ונעלם בתנופת הבנייה הבהולה שמלווה את דרכנו הביתה בשנה האחרונה. שני קליעים נטפו מהאיור ההוא שנחקק בזיכרוני ובתודעתי, משחזר את הרעידה הסיסמוגרפית שחווה האזור במהלך האינתיפאדה השנייה. אני חושב על דגלי ישראל שכל הנפה והורדה שלהם מלווים ביישוב הקטן שלנו בדיונים ובהתנצחויות, לא ברור תמיד בשל מה ולמה...
"צריך להיות יותר" חורט בתעלות השמיעה כאשר אני נכנס בשערי היישוב. רגע לפני אני עוצר ומחכה לפתיחתם. משני עברי רפתות שוקקות ובהשך, מעבר לשער, מטעי קיווי ו"יער הגאווה" שנטעה כאן ע"י אחת מתנועות הלהט"ב. אני חושב לעצמי בעוד אני גולש לכיוון הבית, אנשים בגילי לא מדכאים אותי אבל בהחלט סביר שאני מדכא אותם...צריך להיות יותר ...יותר מה בעצם? אני חונה ליד הבית, מקהלת תנים מטורפת בחוץ. אני מעיר את בתי עטורת האוזניות שנרדמה לידי ומנצל את אפיפותה לומר לה, "זהו, הגענו לאוגנדה".